כ' המקסימה הגיעה אלי לפגישה רביעית של הדרכת הורים. כבר מתחילת התהליך חשבתי שהיא נוהגת נכון באופן בו היא מחנכת ומגדלת את ילדיה, כפי ששמעתי ממנה וכפי שראיתי בצפייה בביתה.
הייתי מלאת התפעלות ממנה, במיוחד לאור העובדה שבמפגש הראשון, בו גם הגרוש שלה נכח, קיבלתי רושם מוטעה עליה.
כאשר היתה בנוכחות הגרוש שלה, היא הצטיירה כחלשה וכחסרת סמכות.
בהמשך המפגשים, העניין דובר בינינו רבות; כ' הרגישה שמסיבות עלומות היא נותנת לגרוש שלה להקטין אותה, גם בפני הילדים, וכתוצאה מכך – הילדים בוחנים את גבולותיה יותר ויותר.
מאחר ש-כ' והגרוש שלה עוד ממשיכים להיפגש לעתים, לבלות בצוותא עם הילדים ולא שומרים על מסגרת יציבה ונפרדת, רבים המצבים בהם הילדים חשופים למערכת היחסים הזאת, בה כ' "מוקטנת" על ידי הגרוש שלה.

לאחרונה, אחד מילדיה התלונן בפניה שכאשר הוא אצל אביו, הוא חווה אלימות מצידו.
אצל כ' זה העלה, כמובן, זיכרונות לא נעימים מהחיים המשותפים של השניים, כמו גם ממערכת היחסים הנוכחית שלהם והיא הגיעה אלי עם השאלה בוערת על קצה הלשון: מה לעשות כשהילד שלי אומר לי שאבא עושה לו X?

שתיקה שררה בחדר למשך מספר דקות.
מצד אחד – אם הדיווח נכון, הרי שעלינו לפעול בנושא במישור החוקי ולנסות להוציא את הילד מחזקתו של האב.
מצד שני – הילד החכם והנבון, חי כבר שנים בתוך מערכת יחסים לא יציבה בין הוריו הפרודים, והוא בהחלט יודע שהוא יכול "להצית" אותה באבחת מילה אחת.

אם כך – האם אכן מדובר באלימות או שמא מדובר במניפולציה רגשית? האם הילד מנסה להפעיל את אמו? להצית מריבה נוספת בין הוריו?
העליתי את הנושא בזהירות. כ' הסכימה איתי שזאת אפשרות. בהחלט יתכן שהילד מעצים מקרה פעוט שהיה או אפילו "מספר סיפורים".
"מה שלא יהיה," היא אמרה, "אני לא מוכנה שהוא יסבול אצל אבא שלו!"

אם הילדים לא נמצאים אצלנו – איך נדע באמת מה קורה להם בביתו של הגרוש שלנו? האם אנחנו יכולים לדעת? האם אנחנו יכולים לשלוט בנעשה שם?
התשובה היא לא.
כאשר אנחנו נפרדים, אנחנו יוצרים עבור הילדים 2 מערכות בתים שונות, עם כללים שונים, אמות מידה שונות, הרגלים שונים וכו'.
מה שחשוב לנו ואנו מיישמים בביתנו אנו – לא בטוח שחשוב ומיושם בבית השני.
זכותו של כל הורה לקבוע את הכללים בביתו, והילדים בהחלט יכולים להסתגל לשתי מערכות כללים שונות; בימי שלישי הם לא יראו טלוויזיה בכלל ובימי רביעי יראו כמה שהם רוצים. בבית אחד יאכלו ממתקים כיד המלך ובבית השני לא. אצל הורה אחד מותר לקלל ואצל הורה שני לא.
אלה הם חייהם החדשים, ולכך הם יתרגלו.
עם זאת, ילד שמספר לאמו שאצל אבא הם רק רואים טלוויזיה ולא עושים שום דבר אחר, תוך שהוא יודע שהיא מתנגדת נחרצת לטלוויזיה – לרוב מנסה, בתת מודע, להצית מחדש את מערכת היחסים בין הוריו, גם אם על דרך השלילה.

אז איך נדע אם הילד סובל בבית השני?
ננסה לעקוב אחריו ולראות – שינויים בהתנהגות, התכנסות, הסתגרות, טיקים, תופעות פיזיות זרות, פחדים וגם, כמובן, חוסר רצון ללכת את ביתו של ההורה השני או לשהות במחיצתו.
במידה בה נראה שהילד סובל, באמת, וחש פגיעה פיזית או נפשית, יש מקום לפתוח את הנושא מול בן הזוג לשעבר ומול הרשויות הטיפוליות המוסמכות.
במידה בה מה שהילד סיפר נשאר בגדר סיפור, בהחלט ניתן להבין שהוא עסוק במניפולציות רגשיות, כאלה שיציתו איזה שהוא יחס בין שני ההורים.

בחזרה ל-כ'. אחרי שדיברנו על כל האמור לעיל, הבנו שעליה לשחרר את עצמה מהאחריות על מערכת היחסים של הילדים עם אביהם ולהשקיע את מרב מרצה במערכת היחסים שלה אתם. לעשות את המקסימום בימים שלה, ולקוות שיש בכך מעין פיצוי על החסר שהם חווים, לדעתה, כאשר הם אצלו. בנוסף, היא תמשיך לעקוב אחר הבן שטען להתנהגות אלימה כלפיו (אם כי בסיום השיחה היא כבר היתה כמעט משוכנעת שמדובר בעניין פעוט).
אף אחד מאיתנו לא מוכן לסבול את המחשבה שהילד שלו סובל. הבעיה היא שהילדים שלנו יודעים זאת. הם יודעים שאם רק "יצייצו" אנחנו נתרתח ונהפוך עולמות כדי להוציא אותם מהסבל. כאן, עלינו להיות זהירים, "סוכני מוסד" קטנים – לנסות לרחרח, לשאול בעדינות, לשים לב לסימנים ולפעול לפי תחושת הבטן שלנו. לעתים הילד סובל פשוט מהפרידה עצמה.