עד עכשיו נמנעתי מלכתוב דבר וחצי דבר בהקשר של הקורונה, כי חשבתי שמדובר במצב זמני והנה, אוטוטו,
נחזור לשגרת חיינו הברוכה.
לצערנו, זה לא קרה וזה כנראה לא הולך לקרות בקרוב.
גם כשהסגר משתחרר – הילדים עדיין בבית.
גם אם יחזרו לבתי הספר ולגנים – מקומות הבילוי עדיין יהיו סגורים.
גם אם יהיו מספר ימי לימודים ביולי – החופש הגדול עדיין יהיה נוכח, ולאחריו תקופת החגים.

רוצה לומר, שקיבלנו המוווווון זמן עם הילדים בבית, מה שמעצים את הבעיות שנכחו בבית שלנו לפני כן,
אבל אולי גם מעצים את מנעד הרגעים היפים שאנחנו יכולים לחוות עם הילדים.

אז למה אני מדברת על יצירתיות בהורות??

כי פתאום חלק מהכללים שהיו נהוגים אצלנו במשפחה כבר לא תופסים. צריך לקבוע כללים חדשים, לשחרר ישנים,
להיות סבלניים לזמני מסכים אולי, להתיר את רסן הגישה למזווה, לעשות דברים שאנחנו פחות אוהבים (מי אמר יצירה?), לספק לילדים הסברים מפורטים יותר (אז מי ניצח, ביבי או גנץ? למה סבתא לא באה אלינו למרות שהיא צעירה ובריאה? למה בהליכה צריך מסיכה ובריצה לא? למה צריך חולצה לבנה בטקס אם אנחנו בבית?) ובאופן כללי – לחשוב בכל רגע מחדש על ההורות שלנו, על היחסים בבית ועל איך לשמור אותם טובים.

כמה מכם היו יצירתיים יותר במטבח לאחרונה, כשאת כל הארוחות ביום כולם אוכלים בבית?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בעבודה לאחרונה, כשאת כל הפגישות צריך לעשות און ליין?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בלבוש לאחרונה, כשאפשר ללבוש מה שרוצים ולא את קוד הלבוש המשרדי?

אין ספק, שזאת תקופה שדורשת מאיתנו יצירתיות, בכל התחומים.
החדשות הטובות הן, שבשיחות רבות שקיימתי עם הורים בחודש האחרון, נראה כי רובם אכן משקיעים את המקסימום במציאת פתרונות יצירתיים בקשר שלהם עם הילדים, אבל…
האם נחזיק כך מעמד עוד מספר חודשים?
או שמלאי "האנרגיה ההורית" שלנו מוגבל?

הורות יצירתית צריכה להיות דו"צ

עם מלוא ההערכה ליצירתיות שלכם בכל הנוגע לכלל התחומים בחיים,
הייתי רוצה להשיא לכם עצה, לפחות בנוגע לילדים:

תנו דרור ליצירתיות, אבל שמרו גם על עצמכם בתוך כך, על היעדים החינוכיים שלכם ועל עתיד היחסים שלכם.

לדוגמה,
אם הילדים התרגלו לקרוא "אמא" על כל דבר קטן ואת נענית להם (כי את בבית, כי היית פנויה, כי חסת על חרדותיהם מהמצב החדש והלא ברור, או מכל סיבה אחרת) – התחילי לסנן את את הפניות שלך עבורם, כדי להפחית את התלות שלהם בך.
אם הילדים התרגלו שאבא מכין להם כל מה שהם רוצים לאכול (כי בא לו לפנק, כי אין מסעדות זמינות, כי יש לו זמן פנוי, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לסנן מעט את הדרישות ולקבוע זמנים קבועים בשבוע בהם "חוגגים" עם מתכונים מורכבים ומפנקים, ובשאר הזמן אוכלים כרגיל.
אם הילדים התרגלו שאתם מעסיקים אותם בכל רגע שאתם מבקשים מהם לכבות את המסך (כי הייתם פנויים, כי ידעתם שרק אם תהיו שם אכן המסך יישאר כבוי, כי היה לכם כיף להיות עם הילדים ברגוע, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לדרוש כיבוי מסכים בלי הצ'ופר של "אבאמא" שמגיע לאחריו. תנו לילדים להיות יצירתיים בעצמם ולמצוא משהו לעשות שלא כולל מסך.

הדוגמאות ברורות?
יופי.
זאת הדרך להמשיך ליהנות מההזדמנויות שהקורונה הביאה לביתנו (כיף, בישולים, זמן איכות וכו'), מבלי לבטל את הצרכים שלנו ואת מה שאנחנו רוצים להשיג בחינוך – עצמאות, עמידה בכללים, קבלת סמכות וכן הלאה.
יצירתיות זה נפלא, אבל כשאנחנו רואים שאנחנו נכנסים למשך זמן ארוך, גם כאן צריך לייצר איזה שהוא מינון חכם, אשר תורם לשני הצדדים ולא מבטל אף אחד מהם.

בהצלחה!

א' ו-א', זוג הורים משקיענים ונפלאים, הגיעו אלי להדרכת הורים בעקבות קשיים עם בתם האמצעית, אשר "עשתה להם בית ספר" והפסיקה ללכת לבית הספר. הילדה, תלמידת כיתה ה', פשוט החליטה בוקר אחד שבית הספר לא מתאים לה, וסירבה לצאת מהבית.
הוריה ידעו שאכן קשה לה בלימודים, שיש לה פער רציני בחלק מהמקצועות ושהיא רגישה מאוד, ולכן נמנעו מלהילחם איתה בבוקר. הם יצאו לעבודה, היא נשארה בבית והופ – העניין הזה הפך להרגל. לשגרה.
במשך מספר שבועות הילדה סירבה ללכת לבית הספר, וההורים סירבו להעמיד לה עובדה, כדי לא לפגוע בשגרת העבודה שלהם ובשגרת היציאה מהבית של ילדיהם הנוספים.
עוד בטרם הגעתם להדרכה, הם החלו לשקול מספר אופציות – ממעבר בית ספר, דרך מעבר לחינוך ביתי ועד לטיפול פסיכיאטרי.
בתוך כל הכאוס הזה, הם הגיעו להדרכה כדי להתייעץ בעניין.

לאחר ההיכרות בינינו, הבנתי שלילדה יש כוח בל יתואר על הוריה. כל דבר שהיא רוצה, היא משיגה. לא מיד, אלא במעין מלחמת התשה מתמשכת – בסוף היא מצליחה "לסחוט" את ההורים ולהשיג את שלה.
חוות הדעת הפסיכיאטרית שלה לא הצביעה על קושי מובהק, פרט לחשש מפני הלימודים, אשר נוצר לאחרונה בעקבות הפערים הלימודיים שצברה.
בשיחה עם המורה שלה, הבנתי שלילדה אין שום קושי חברתי בכיתה; היא ילדה אהובה ואהודה, והקושי הלימודי שלה מתבטא רק בחלק מהמקצועות, בעיקר כאלה שדורשים תרגול רב. במקצועות בהם הקשבה בכיתה הספיקה לה – הילדה הגיעה להישגים יפים ולאהדת המורים.

לאחר שלילת בעיות מהותיות (לימודיות, אורגניות והתנהגותיות), נראה היה שהדבר היחיד שחסר לילדתם של א' ו-א' זה סימן קריאה בדבריהם של הוריה.
לאם היו זיכרונות לא נעימים משנותיה שלה בבית הספר, והיה לה קשה לחשוב על הסבל שבתה עוברת. לאב (העובד רחוק מן הבית) לא היה זמן להתעכב ולהתעקש. כך, נוצר מצב שבכל בוקר שניהם לא היו נחרצים לגבי ההליכה לבית הספר.

אז מה עושים??

עיקר העבודה שלנו בהדרכה הייתה חיזוק הנחישות של ההורים. ילדים צריכים ללכת לבית ספר. נקודה. ההבנה שלהם כי לילדה, יותר משקשה לה ללכת לבית הספר – קל לה להיכנס לפרצה שנפערה אצלם, עשתה את ההבדל.
א' ו-א' עמדו מולה בשעות הערב והסבירו לה שמהיום נגמר הסיפור, והיא הולכת לבית הספר. פשוט כך.
למחרת בבוקר היא ניסתה לקטר ולומר את כל מה שהייתה רגילה לומר, אולם ההורים לא ויתרו וליוו אותה אל תחנת ההסעה.
בבוקר הבא, היא אפילו לא קיטרה.
ברגע שהילדה ראתה כי הוריה נחושים והפרצה נסגרה – היא הפסיקה לנסות להיכנס אליה.

אז הילדה הולכת לבית הספר על בסיס קבוע. לפעמים מעט מקטרת (כמו כל ילד), אולם מוכנה בזמן והולכת.
כעת הגיע הזמן לשלוח אותה להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפערים הלימודיים שצברה.
א' ו-א' חששו מתגובתה ומכך שלא תסכים ללכת. ביקשתי מהם לדבר עם המחנכת שלה ולבקש ממנה לבשר לילדה שעליה ללכת להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפער, וכך היה.
המחנכת דיברה איתה בשעות הלימודים, ולאחר שחזרה הביתה – סיפרה לה אמה כי קבעה לה שיעור ביום זה וזה ובשעה זאת וזאת. היא פשוט הודיעה לה. בלי לשים סימן שאלה בסוף המשפט, בלי לשתף אותה בחיפושים אחר מורה מתאימה, בלי לפתוח לה פתח להתנגד. הילדה קיטרה מעט, כמובן, אולם הלכה עם אמה לשיעור הראשון ומאז ממשיכה ללכת, לבד, פעמיים בשבוע, להוראה מתקנת.

כעת, מהמשבר הגדול בו הייתה נתונה הילדה ובו היו נתונים ההורים – לא נשאר כמעט דבר.
ברגע בו א' ו-א' החליטו כי הם יודעים מה צריך לעשות וכי יש להם מעין סימן קריאה פנימי – הילדה חשה בכך וחדלה להתנגד.
למה זה קורה?
כי ילדים, עם כמה שהם חכמים, ורבלים, עצמאים ומה לא… הם עדיין ילדים. הם זקוקים לנו שנדע מה כן ומה לא, שנדע לנווט את ספינת החיים. הם זקוקים להורים חזקים.
תארו לכם שאתם עולים על מטוס והקברניט מתחיל למלמל במערכת הכריזה… שואל שאלות בקול רם, תוהה, מגמגם בנוגע לפרטי הטיסה… האם הייתם חשים בטוחים במהלך הטיסה? או שהייתם מתרעמים ורוצים לרדת מהמטוס?
זה בדיוק הסיפור.
כשהילדים שלנו מתחילים את חייהם, הם רוצים לדעת שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, שאפשר לבטוח בנו. אז נכון שצריך להקשיב להם, להתחשב בדעתם, לסייע להם למצוא פתרונות לקשיים שהם חווים, אבל עד גבול מסוים.

ההורות שלנו היום מאוד מבלבלת, זה נכון, אבל דברים גדולים וגורליים הם עדיין בידיים שלנו, וטוב שכך.
זכרו את סימן הקריאה הפנימי, אמצו אותו ואל תתנו לו להיעלם.
בהצלחה!

בשבוע שעבר נפגשתי עם ש'. ש', בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, מגדלת את שני ילדיה הקטנים בנפרד מאביהם. מערכת היחסים שלה ושל בן הזוג יודעת עליות וירידות, פרידות וחזרות, מריבות ואהבה, אך בתקופה זו הם גרים בנפרד זה מזו.
ילדיהם הקטנים של ש' ובן זוגה חווים, מן הסתם, קשיים בעקבות מערכת היחסים של הוריהם, ובעיקר אחד הילדים, שעלה זה מכבר לכיתה א' והופך יותר ויותר ללא ממושמע, חצוף ואלים.

כאשר ערכתי צפייה בביתם, ראיתי הרבה התנהגויות שאכן אפשר לשפר, אולם דבר אחד צד את עיני באופן מיוחד: בשעת ארוחת הערב, הגישה ש' לילדיה את הארוחה בצלחות חד פעמיות.

מעבר להשלכות האקולוגיות של השימוש בכלים חד פעמיים במקרים בהם הם לא באמת נדרשים, הסבתי את תשומת ליבה של ש' למשמעויות הרחבות יותר של הדבר:
1. במערכת כל כך לא יציבה (כמו שיש לילדיה של ש'), עלינו לדאוג לספק לילדים את מרב היציבות במקומות בהם אנחנו שולטים – סדר יום קבוע, טקס שינה קבוע, טקס פרידה קבוע במעבר מהורה להורה וכדומה. כלים חד פעמיים הם אי קטן של אי יציבות, שהרי הצלחת בה אני אוכל היום לא תהיה כאן כבר מחר…
ילדים רבים נצמדים לכוס אהובה, לצלחת מסוימת, לסכו"ם מסוים, מאחר שפעמים רבות אותו חפץ מסמל עבורם יציבות או שליטה.
2. במערכת יחסים בה הילד הופך לחוצפן ולא ממושמע, הוא בוחן את התגובה לאי כיבוד ההורה. הגשה ואכילה בצלחות חד פעמיות משדרת לילד ש-א. איננו מכבדים את הסביבה ו-ב. איננו מכבדים אותו ואותנו.
ולכן, אם אני, ההורה, נוקט בחוסר כבוד, גם הילד יכול לנהוג בחוסר כבוד.
3. אחת מצורות ההשקעה ההוריות מתבטאות בהזנת הילדים, באוכל אותו אנחנו מבשלים או צורכים ובדרך בה הוא מוגש. אם אני, ההורה, קצר רוח וחסר סבלנות, מגיש לילדים בצלחות חד פעמיות ויוצא לשתות קפה – משמע שהילדים הם "סרח עודף" עבורי, אני ממלא את הצרכים הפיזיים המינימליים שלהם ומת שהם יכנסו כבר למיטות. בסנסורים העדינים שלהם, ילדים מרגישים דברים כאלה…
אין ספק שזה קורה בכל בית, פעם בכמה זמן, אולם אם כך נערכת ערב ערב הארוחה המשפחתית, אזי המסר שהילדים קולטים מהוריהם הוא פשוט… שאין להורים כוח אליהם, שהם לא אהובים ולא חשובים.
4. מעבר לסגולותיה הרבות של ארוחת ערב משפחתית משותפת, אחת החוויות המשמעותיות בה היא הדרך בה הילדים משתתפים – האם הם עורכים את השולחן? מפנים כלים? חותכים ירקות? שוטפים את הכלים?
בארוחה בה אוכלים בצלחות חד פעמיות, אנחנו בעצם מונעים מהילדים חלק גדול בו ניתן לקחת חלק… אין כלים לפנות או לשטוף. הכל לסל וחסל.

אם להיות כנה, כלים חד פעמיים הם רק דוגמה קטנה. בכל דבר שאנחנו עושים, פעולה שאנחנו פועלים או מילה שאנחנו אומרים, אנחנו משדרים, מבלי משים, משהו לילדינו.
לא יעזרו כל ימי המחזור בגן או בבית ספר, אם אנחנו נמשיך לא למחזר בבית.
לא יעזרו אלף מורים וגננות, אם אנחנו נקלל או נרים את הקול על גורמי סמכות.
לא יעזרו אלף קריאות "אני אוהב אותך" אם בשאר הזמן אנחנו צועקים ומשפילים את הילד.
לא יעזרו אלף הדרכות הורים אם אנחנו לא שמים את טובת הילדים וכבודם לנגד עינינו.

אנחנו דוגמנים. דוגמנים של החיים. עיני הקטנים נשואות אלינו בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, וזה – בהחלט דורש מחשבה.

אמא לילד בן 17 סיפרה לי שביקשה ממנו להגיע בערב בשעה מסוימת. רבע שעה אחרי השעה היעודה הוא התקשר לאבא והודיע שיגיע בעוד כשעה.
האם זה בסדר? מה היא צריכה לעשות??

כמו שאתה רואים, הילד בן ה-17 כבר הציב עובדות בשטח; הוא לא ביקש לאחר, לא התייעץ, לא שאל… הוא פשוט הודיע שיגיע שעה מאוחר יותר.
החיסרון שלנו, בתור הורים למתבגרים, הוא חוסר היכולת "לשלוט" בהם. אנחנו לא יכולים לקחת אותם בכוח לשום מקום ולא להכריח אותם לעשות מה שנראה לנו נכון.

מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לנסות להשיג שיתוף פעולה, ממש כמו שאנחנו עושים עם אנשים מבוגרים אחרים הסובבים אותנו: אנחנו מסבירים את ההיגיון שעומד מאחורי הבקשה ואת הערך של התוצאה, לשני הצדדים.
לא בטוח שהילד שלנו ישתף פעולה, על אחת כמה וכמה אם היחסים שלנו כבר הלכו והידרדרו עם השנים, אבל מה שכן בטוח, זה שהילד יראה שאנחנו לא נמצאים אתו במאבק כוח ("אני אגיד לך מתי לחזור הביתה!", "את לא תגידי לי מה לעשות!"), אלא פועלים בשיתוף כדי להשיג משהו שמתאים למשפחה כולה.

במסגרת עבודתי כמדריכת הורים גם לישראלים ברילוקיישן, אני מדריכה את ס' ו-א' המקסימים אשר גרים מעבר לים עם 3 ילדיהם הקטנים. במהלך המפגשים שלנו בסקייפ ראיתי כי ה"זוגיות ההורית" שלהם אינה במיטבה ובעצם, היא זאת שמהווה את שורש הבעיה (כפי שהם הגדירו – "הילדים פורקים כל עול ואין שום כללים בבית").
ביחד עם ס' ו-א', הגדרנו את הכללים לזוגיות הורית טובה, כזאת שמשפיעה באופן חיובי על מערכות היחסים בבית, מעבירה את הערכים הרצויים לילדים, משרה אווירה טובה ופתוחה ובסופו של דבר – מאפשרת להשריש כללים ברורים בבית אשר מקלים על כולם את החיים:

1. כבדו זה את זה
כבוד הוא ערך חשוב אותו כל אחד רוצה להנחיל לילדיו; כבוד להורה, כבוד לאח, כבוד למורה ובכלל – לסובבים. אי אפשר להנחיל לילדים את הערך הזה מבלי שיראו אותו, קודם כל, אצל הוריהם.
מה זה אומר לכבד זה את זה?
– לא "לשבור את המילה" של בן הזוג לפני הילדים (אפילו אם אתם לא מסכימים איתו!)
– לא לצעוק ולנהוג באלימות זה עם זה
– לא להשפיל את בן הזוג

2. דברו זה עם זה
בהמשך ישיר לדיבר הראשון – לאחר שהתאפקתם מלהעיר / לצעוק / להשפיל את בן הזוג במהלך הסיטואציה עצמה, כדאי לפתוח את הדברים לאחר שהילדים ישנים/ יוצאים למסגרות: להזכיר את הסיטואציה, לומר מה אהבתם ומה לא, איך לדעתכם צריך לנהוג אחרת, מה אתם חושבים שהיה קורה אם… אמרו את כל מה שיש לכם לומר, שכנעו זה את זה וצרו סוג של דיון פתוח בו לכל אחד מבני הזוג יש מקום להביע דעה. גם אם לא תסכימו – לפחות כל אחד מכם ידע מהן עמדותיו של השני.

3. אל "תבגדו" זה בזה
כן, ברור שאין לבגוד עם גבר / אישה אחרים, אבל כאן הכוונה היא גם לא לבגוד עם הילדים בבן הזוג; כלומר – אם בן זוג אחד חרד מסוכרים ומקפיד על צריכת ממתקים, אסור שבן הזוג השני יקנה ממתקים וישביע את הילדים לא לספר… הברית בין ההורים והכנות ביניהם חשובה לאין ערוך מגחמותיהם הרגעיות של הילדים. אתם המודל של ילדיכם ליחסים זוגיים בפרט ויחסים בין בני אדם בכלל, לכן, אם אתם לא רוצים שהם ילמדו לשקר, לתחמן ולבגוד – עליכם להימנע מכך.

4. למדו לריב ולהתפייס
זוגות רבים נקלעים למשברים או חיכוכים, מפסיקים לדבר זה עם זה כשהם טעונים בכעס ולאט לאט, מכורח הנסיבות, חוזרים לדבר זה עם זה עם העניינים הפרקטיים של הבית והילדים, כשמשקע הכעס עוד יושב להם מאחורי הראש. לאחר כמה ימים או שבועות, מתמסמס העניין והתקשורת חוזרת, במקרה הטוב, למצבה הרגיל. מה שהילדים רואים זה, בעצם, זוג מבוגרים אשר רבים וממשיכים להיות טעונים זה כלפי זה. בעצם – לימדנו אותם לריב, אבל לא לימדנו אותם להתפייס (שזאת יכולת הרבה יותר חשובה לחייהם מאשר היכולת לריב…).

5. החליטו, במשותף, על ערכי וכללי הבית
בעבר כתבתי כאן פוסט על הדרך לביצוע ההחלטות הללו. לאחר ששני בני הזוג מייצרים רשימה של ערכים וכללים, אין יותר וויכוחים, כפל משמעויות, עם אמא ככה ועם אבא ככה… הכל גלוי וברור, בני הזוג משכנעים זה את זה ומגיעים לרשימה מוסכמת, ברורה ונהירה גם לילדים. זה כשלעצמו מוריד 50% מהמתחים בבית.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/superhero-couple_761391.htm'>Designed by Freepik</a>

6. אין זוגיות הורית בלי זוגיות
כן, ברור שאתם צריכים לטפח את הזוגיות… כולם אומרים את זה. אבל אני אגיד לכם את זה גם מהפריזמה של הילדים: ברגע שהילדים רואים שהזוג משקיע בעצמו גם מעבר לזמן עם הילדים, הם מבינים שיש כאן ברית חזקה, שההורים היו זוג עוד לפני שהילדים נולדו וימשיכו, בתקווה, גם לאחר שיצאו מן הבית. ברגעים כאלה הילדים מקבלים פרופורציות על מקומם במשפחה, גם מבלי שאלה יאמרו בקול. הפרופורציות האלה, ההבנה של המקום שלהם במשפחה, מסייעת להם לקבל את הסמכות ההורית.

7. יש זוגיות הורית בלי זוגיות
למרות שנראה לכם שאני סותרת את עצמי ואת הדיבר ה-6, סעיף זה מוקדש למשפחות מורכבות בהן שני ההורים חיים בנפרד. גם שם יש לדאוג ל"זוגיות הורית", לברית מסוימת הנוגעת לדרכי חינוך הילדים. גם שם יש לדאוג לא לשבור את המילה, לא להשפיל, לא לבגוד, לכבד ולדבר זה עם זה… כדי לייצר ביטחון עבור הילדים, שיראו שלמרות שהזוגיות כבר לא מתקיימת, החוקים הנקבעים במסגרת הזוגיות ההורית כן מתקיימים. חוקים משמעם ביטחון. הילד מרגיש שהוא אינו תלוש בעולם ובתת המודע שלו הוא מבין שהוריו ישבו, דיברו, תכננו וחשבו עליו.

8. כבדו את השוני ביניכם
בן זוג אחד שונא את הים, השני מתעב פארקי מים. בן זוג אחד צמחוני והשני קרניבור. בן זוג אחד שומר מסורת והשני חילוני גמור. בן זוג אחד אוהב לנהוג והשני לא. בן זוג אחד נוח לכעוס והשני רגוע. בן זוג אחד מאד מסור לילדים והשני פחות. כל אחד מאיתנו שונה בתכלית השינוי מבן הזוג שלו, וזה נהדר. כל עוד אין בכל פגיעה בילדים או בסביבה – כבדו את השוני הזה ותנו לו את המקום שלו.
זוגיות הורית טובה היא לא סימביוזה, נהפוך הוא. כאשר הילדים רואים כי בני זוג מכבדים את השוני ביניהם, הם לומדים בעצמם לכבד את השונים מהם וערכי הסבלנות הללו מחלחלים אל המערך המשפחתי.

9. חייכו, מצלמה נסתרת!
טוב… זאת לא ממש מצלמה, אבל חשוב שתבינו שכל דבר שקורה ביניכם, ההורים, נצפה על ידי מי מן הילדים. אתם, בעצם, דוגמנים. דוגמנים לחיים. אתם המודל הראשוני לחיקוי. הדרך בה אתם מדברים, הפרצופים שאתם עושים, התגובות שאתם מגיבים… כל דבר נרשם ומתועד במוחם של הילדים ובתת המודע שלהם, ועצם המודעות המשותפת שלכם לעניין הזה תעזור לכם למתן את תגובותיכם בעצמכם או לעזור אחד לשני בשיקוף של הדברים.

10. היו מאושרים, פרגנו זה לזה
זה כבר לא סוד ש"הורה טוב הוא הורה שטוב לו"; פרגנו לעצמכם ולבני הזוג את מה שעושה להם טוב – ספורט, חוג, תחביב, הרגל מסוים… אם לתחושתכם זה בא "על חשבון הילדים" מצאו יחד את הדרך להפוך את הדבר לאפשרי, אך אל תחסמו את האופציה. כאשר כל אחד מבני הזוג מוצא את ה"טעינה" שלו במקום אחר, הוא חוזר אל המשפחה מחוזק יותר, חיוני וטעון באנרגיות חיוביות. כך, רואים גם הילדים מודל מצוין לטיפוח העצמי בתוך הקשר ולא לביטול עצמי כדי לקיים את הקשר.

לא מזמן התארחתי בפעוטון הסמוך למקום מגורי, לערב של שאלות ותשובות בנושאי הורות.
אחד האבות שהשתתפו בערב הזה שאל  "מה לעשות כשהילד שלי לא מקבל "לא" כתשובה?".
מוכר לכם?
האם בכל פעם שאמרתם לילדים שלכם "לא" הם הנהנו בהבנה ופנו לעיסוקיהם?
ברור שלא!

נניח שאתם הולכים על ילדיכם לקניות בסופר והם מבקשים לקחת משהו מהמדף שלא מקובל עליכם. מה אתם עושים?
נניח שאתם נמצאים אצל חברים והילד מבקש להישאר לישון שם אבל זה לא מתאים לכם.
מה אתם עושים?
נניח שאתם נוסעים בכביש והילד שלכם מבקש להוריד את חגורת הבטיחות? מה אתם עושים?

החיים שלנו מלאים בסיטואציות בהן אנחנו צריכים / נאלצים לומר "לא" לילדינו.
הורים רבים מעידים על כך שברגע שה"לא" נזרק מאיתנו לחלל האוויר, הילד מתחיל להשתולל – לצעוק, לבכות, לזרוק את עצמו על הרצפה ולהביא את עצמו להתקף זעם כזה, שרובץ לנו על המצפון יומיים.
אז… האם כדאי בכל זאת להיענות לבקשה?
לא!

ילדים, מעצם טבעם והתהליך ההתפתחותי שהם עוברים, בודקים גבולות; בכל רגע נתון הם חוקרים את מי שסביבם ובודקים מהי דרך ההתנהגות הנכונה, מה יוכלו לקבל או להרוויח מהסיטואציה ועד כמה אפשר למשוך את התענוג וההנאה שלהם מהמצב.
אם הילד ביקש משהו והוא לא מתאים לנו באותו רגע, אנחנו אומרים "לא".
וה"לא" הזה שלנו, צריך להישאר "לא" גם במידה בה הילד פוצח במופע תסכול מרשים.
למה?
ממספר סיבות וטעמים:
1. בהציבנו את ה"לא" אנחנו משרטטים לילד את גבולות הגזרה והפעולה שנהוגות אצלנו במשפחה (לא נשארים לישון אצל חבר באמצע השבוע / לא קונים מוצרים שלא צריכים בסופר / לא מקבלים ממתק לפני הארוחה וכיו"ב).
2. כאשר אנחנו מתייצבים בעמדה ברורה, אנחנו משדרים לילד חוזק. לא מדובר בכוח הזרוע או ב"חזק השולט" כי אם בהורה חזק, אשר כמו שהוא עומד בפני התפרצויות הזעם שלי ואינו נרעד מכל פיפס שלי – כך הוא חזק גם כלפי דברים אחרים ויוכל להגן עלי בעת הצורך. יש לי (לילד) על מי להישען!
3. במערכת ההיררכית של המשפחה יש מי שמקבל את ההחלטות החשובות ואלה הם ההורים. אם הם אינם משנים את דעתם בקלות עקב התפרצות זעם כזאת או אחרת, הם משדרים "הנהגה" חזקה וסמכותית, מה שיוביל לצמצום התקפי הזעם בעתיד, שהרי אין בהם טעם – מה שההורים שלי החליטו, זה מה שיהיה.

אם איננו יכולים לעמוד בפני הילד המתפרץ ולבסוף אנו נענים לבקשתו, בתת המודע שלו הוא מפתח את המשוואה הלא נכונה הזאת:

ההורה שלי לא יכול לעמוד בפני –>אני חזק ויכול לשלוט בהחלטות של ההורה שלי –> אם אני יכול, אז כל אחד יכול = ההורה שלי חלש ואני, כנראה, לא יכול לסמוך עליו.

המסקנה המתבקשת היא, שעלינו לעמוד מאחורי המילה שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם, על מנת להשריש את העובדה שמה שאני אומר נשאר ואינו משתנה.
כאשר ההורים נחושים ועקביים, לא משנים את עמדתם ולא נכנסים לעמדת הרחמים על הילד, כך הילד מבין ששום התנהגות שלו לא תשנה את "רוע הגזרה", ועם ההבנה הזאת יגיע גם עידון התגובות.

עוד מילה אחת על "לא" שתנקה לכם את המצפון –
מאחר שתפקידנו בעולם הוא להכין את ילדינו לבגרות, תחושות תסכול ועצב הן תחושות לגיטימיות אשר יציפו את ילדינו לאורך כל חייהם. ככל שיצליחו להתמודד איתן בגיל צעיר – כך ירוויחו במהלך חייהם.

בהצלחה!

לא שמתי מרכאות בכותרת, כי זה לא באמת ציטוט מהקליניקה… בשלב בו הגעתי עם משפחת ע. למסקנה כי עליהם לפנות לטיפול זוגי עוד בטרם נמשיך עם הדרכת ההורים, היה ברור גם להם וגם לי שזה מה שצריך לעשות.

משפחת ע. פנתה אלי בעקבות בעיות חמורות ביותר של שלושת ילדיהם הקטנים; חוסר משמעת עד כדי סכנה ממשית לחייהם, חוסר גבולות, אווירה מתוחה וכעוסה בבית ולחץ מתמיד של ההורים ממעשיהם של הילדים, עד כדי כך שכמעט שלא יצאו מפתח ביתם, כדי שזה לא ירוץ לכביש וזה לא יעשה בושות באמצע הרחוב.
בפגישתנו הראשונה שמעתי תעלולים למכביר, מקרים אמיתיים של סכנת חיים ומיני רמזים על כך שמדובר בשלושה ילדים חכמים ופקחים אשר עושים הכל כדי לערער את הוריהם.
עם זאת, בתחושתי הפנימית, הרגשתי סוג של לחץ מצד ההורים, כאילו הם אפילו מצליחים להלחיץ אותי רק מעצם סגנון הדיבור והדינמיקה ביניהם.

עברה לה צפייה ועוד שלוש פגישות, עד שיצא לי לדבר עם האמא במשפחת ע. לבד. לפתע, ראיתי מולי אישה אחרת – יותר רגועה ונינוחה, יותר משוחררת, מצחיקה… אז נפל לי אסימון בגודל של תפוח. אווירת הלחץ נובעת מה"ביחד" של ההורים, ואם הלחץ הזה עובר אלי, אז על אחת כמה וכמה הוא עובר אל הילדים.
שאלתי כמה שאלות, הסקנו ביחד כמה מסקנות, ובקיצורו של דבר שררה בינינו הסכמה,
שעד שלא ייפתר המתח בין ההורים, כל טקטיקה שננסה ליישם בבית על מנת להשיג אווירה טובה יותר ושיתוף פעולה מהילדים – לא תעבוד.
כאשר יש מתח בין ההורים, הילדים (גם אם באופן בלתי מודע) שרויים בחרדה מתמדת. יכול להיות שהם מבצעים את התעלולים הכי נוראיים שיש, כי דווקא שם מתאחדים ההורים מעצם ההיסטריה. יכול להיות שהם לא הולכים לישון כמו שצריך כי הם באים לבדוק כל עשר דקות מה המצב בסלון – האם ההורים מדברים ביניהם? נינוחים? רבים? עדיין ביחד?

הרבה דברים יכולים להיות, אבל מה שבטוח זה שלא יכולה לשרור הרמוניה בבית בו בין ההורים שוררת בעייתיות.