לא שמתי מרכאות בכותרת, כי זה לא באמת ציטוט מהקליניקה… בשלב בו הגעתי עם משפחת ע. למסקנה כי עליהם לפנות לטיפול זוגי עוד בטרם נמשיך עם הדרכת ההורים, היה ברור גם להם וגם לי שזה מה שצריך לעשות.
משפחת ע. פנתה אלי בעקבות בעיות חמורות ביותר של שלושת ילדיהם הקטנים; חוסר משמעת עד כדי סכנה ממשית לחייהם, חוסר גבולות, אווירה מתוחה וכעוסה בבית ולחץ מתמיד של ההורים ממעשיהם של הילדים, עד כדי כך שכמעט שלא יצאו מפתח ביתם, כדי שזה לא ירוץ לכביש וזה לא יעשה בושות באמצע הרחוב.
בפגישתנו הראשונה שמעתי תעלולים למכביר, מקרים אמיתיים של סכנת חיים ומיני רמזים על כך שמדובר בשלושה ילדים חכמים ופקחים אשר עושים הכל כדי לערער את הוריהם.
עם זאת, בתחושתי הפנימית, הרגשתי סוג של לחץ מצד ההורים, כאילו הם אפילו מצליחים להלחיץ אותי רק מעצם סגנון הדיבור והדינמיקה ביניהם.
עברה לה צפייה ועוד שלוש פגישות, עד שיצא לי לדבר עם האמא במשפחת ע. לבד. לפתע, ראיתי מולי אישה אחרת – יותר רגועה ונינוחה, יותר משוחררת, מצחיקה… אז נפל לי אסימון בגודל של תפוח. אווירת הלחץ נובעת מה"ביחד" של ההורים, ואם הלחץ הזה עובר אלי, אז על אחת כמה וכמה הוא עובר אל הילדים.
שאלתי כמה שאלות, הסקנו ביחד כמה מסקנות, ובקיצורו של דבר שררה בינינו הסכמה,
שעד שלא ייפתר המתח בין ההורים, כל טקטיקה שננסה ליישם בבית על מנת להשיג אווירה טובה יותר ושיתוף פעולה מהילדים – לא תעבוד.
כאשר יש מתח בין ההורים, הילדים (גם אם באופן בלתי מודע) שרויים בחרדה מתמדת. יכול להיות שהם מבצעים את התעלולים הכי נוראיים שיש, כי דווקא שם מתאחדים ההורים מעצם ההיסטריה. יכול להיות שהם לא הולכים לישון כמו שצריך כי הם באים לבדוק כל עשר דקות מה המצב בסלון – האם ההורים מדברים ביניהם? נינוחים? רבים? עדיין ביחד?
הרבה דברים יכולים להיות, אבל מה שבטוח זה שלא יכולה לשרור הרמוניה בבית בו בין ההורים שוררת בעייתיות.