ארכיון תגיות: טנטרום

מה עושים עם ילד שלא מקבל "לא"?

לא מזמן התארחתי בפעוטון הסמוך למקום מגורי, לערב של שאלות ותשובות בנושאי הורות.
אחד האבות שהשתתפו בערב הזה שאל  "מה לעשות כשהילד שלי לא מקבל "לא" כתשובה?".
מוכר לכם?
האם בכל פעם שאמרתם לילדים שלכם "לא" הם הנהנו בהבנה ופנו לעיסוקיהם?
ברור שלא!

נניח שאתם הולכים על ילדיכם לקניות בסופר והם grumpyמבקשים לקחת משהו מהמדף שלא מקובל עליכם. מה אתם עושים?
נניח שאתם נמצאים אצל חברים והילד מבקש להישאר לישון שם אבל זה לא מתאים לכם.
מה אתם עושים?
נניח שאתם נוסעים בכביש והילד שלכם מבקש להוריד את חגורת הבטיחות? מה אתם עושים?

החיים שלנו מלאים בסיטואציות בהן אנחנו צריכים / נאלצים לומר "לא" לילדינו.
הורים רבים מעידים על כך שברגע שה"לא" נזרק מאיתנו לחלל האוויר, הילד מתחיל להשתולל – לצעוק, לבכות, לזרוק את עצמו על הרצפה ולהביא את עצמו להתקף זעם כזה, שרובץ לנו על המצפון יומיים.
אז… האם כדאי בכל זאת להיענות לבקשה?
לא!

ילדים, מעצם טבעם והתהליך ההתפתחותי שהם עוברים, בודקים גבולות; בכל רגע נתון הם חוקרים את מי שסביבם ובודקים מהי דרך ההתנהגות הנכונה, מה יוכלו לקבל או להרוויח מהסיטואציה ועד כמה אפשר למשוך את התענוג וההנאה שלהם מהמצב.
אם הילד ביקש משהו והוא לא מתאים לנו באותו רגע, אנחנו אומרים "לא".
וה"לא" הזה שלנו, צריך להישאר "לא" גם במידה בה הילד פוצח במופע תסכול מרשים.
למה?
ממספר סיבות וטעמים:
1. בהציבנו את ה"לא" אנחנו משרטטים לילד את גבולות הגזרה והפעולה שנהוגות אצלנו במשפחה (לא נשארים לישון אצל חבר באמצע השבוע / לא קונים מוצרים שלא צריכים בסופר / לא מקבלים ממתק לפני הארוחה וכיו"ב).
2. כאשר אנחנו מתייצבים בעמדה ברורה, אנחנו משדרים לילד חוזק. לא מדובר בכוח הזרוע או ב"חזק השולט" כי אם בהורה חזק, אשר כמו שהוא עומד בפני התפרצויות הזעם שלי ואינו נרעד מכל פיפס שלי – כך הוא חזק גם כלפי דברים אחרים ויוכל להגן עלי בעת הצורך. יש לי (לילד) על מי להישען!
3. במערכת ההיררכית של המשפחה יש מי שמקבל את ההחלטות החשובות ואלה הם ההורים. אם הם אינם משנים את דעתם בקלות עקב התפרצות זעם כזאת או אחרת, הם משדרים "הנהגה" חזקה וסמכותית, מה שיוביל לצמצום התקפי הזעם בעתיד, שהרי אין בהם טעם – מה שההורים שלי החליטו, זה מה שיהיה.

אם איננו יכולים לעמוד בפני הילד המתפרץ ולבסוף אנו נענים לבקשתו, בתת המודע שלו הוא מפתח את המשוואה הלא נכונה הזאת:

ההורה שלי לא יכול לעמוד בפני –>אני חזק ויכול לשלוט בהחלטות של ההורה שלי –> אם אני יכול, אז כל אחד יכול = ההורה שלי חלש ואני, כנראה, לא יכול לסמוך עליו.

המסקנה המתבקשת היא, שעלינו לעמוד מאחורי המילה שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם, על מנת להשריש את העובדה שמה שאני אומר נשאר ואינו משתנה.
כאשר ההורים נחושים ועקביים, לא משנים את עמדתם ולא נכנסים לעמדת הרחמים על הילד, כך הילד מבין ששום התנהגות שלו לא תשנה את "רוע הגזרה", ועם ההבנה הזאת יגיע גם עידון התגובות.

עוד מילה אחת על "לא" שתנקה לכם את המצפון –
מאחר שתפקידנו בעולם הוא להכין את ילדינו לבגרות, תחושות תסכול ועצב הן תחושות לגיטימיות אשר יציפו את ילדינו לאורך כל חייהם. ככל שיצליחו להתמודד איתן בגיל צעיר – כך ירוויחו במהלך חייהם.

בהצלחה!