ארכיון תגיות: חוסר מוטיבציה

הרגע הנכון להרים ידיים

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"
vector-illustration-of-a-boxer_1441-17
עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.