ארכיון תגיות: זוגיות

הזוג שלא ידע להקשיב

הגיע אלינו זוג מאוד סוער, בשלהי שנות ה-40 לחייהם, עם 5 ילדים בגילי 16 עד 3.
הם הגיעו לדבר על הזוגיות ההורית שלהם,
כי כל דבר שאחד ההורים עשה עם הילדים – גרר המון ביקורת מההורה השני.
לו הייתה ביקורת על האופן בו היא משכיבה את הילדים לישון.
לה הייתה ביקורת על כך שהוא צועק על הילדים במקום לדבר איתם.
לו הייתה ביקורת על כך שהיא מזניחה את הגדולים ומתמקדת בקטנים.
לה הייתה ביקורת על תובענות היתר שלו ממנה ומהילדים.
משהו שם לא עבד בכלל. הייתה ביניהם אהבה, אבל היא הייתה משולבת בכל כך הרבה טינה, שהם בעצמם כבר לא יכלו למצוא את הניצוץ ההוא, את מה שחיבר אותם מלכתחילה.

בתהליך העבודה איתם, עבדנו בשני צירים מקבילים:
האחד – קבענו "סדרי עולם" מוצקים ששניהם יכלו להסכים להם (מי משכיב את הילדים, מתי ואיך, אילו מילים אסור שייאמרו בבית, מה קורה אם הוא מרגיש שהוא חייב להוציא עצבים, וכן הלאה)
השני – לימדנו אותם ל ה ק ש י ב זה לזו ולהיפך. לימדנו אותם להקשיב באמת, לא לשלוף ישר חיצים, להבין מה מפריע לבן/ת הזוג ולנסות להתפשר כשאפשר, או לקחת צעד אחורה כשאי אפשר. לא להיכנס 'ראש בראש' בבן/ת הזוג.

סיימנו את המפגשים איתם כשהם עדיין סוערים, אבל הרבה פחות.
הרבה התנהגויות מפריעות של הילדים פחתו במהלך התהליך הזה, מאחר שהיה הרבה פחות סטרס בבית.
רוב ענייני ההשכבה עברו לרשות האב, מה שהקל על האם וגם הפסיק את הביקורת מצדו. היא קיבלה את דעתו על כך שהיא צריכה להשקיע מעט יותר בילדיהם הגדולים, ועשתה מאמצים להתקרב אליהם.
לאט לאט ראינו שהם כבר יכולים לעשות את זה לבד; הם למדו את עקרונות ההקשבה, והבינו שכשהם צועקים ומשפילים זה את זו ולהיפך – כל המערכת המשפחתית נפגעת.

כעבור שלושה שבועות קיבלנו מהם הודעה שהם ייסדו, בעצמם, ערב זוגי אחת לשבועיים לבד, במרפסת ביתם. הם הודיעו לילדים יש להם "דייט" והילדים התגייסו ושמחו לשמור על הזמן הפרטי הזה של הוריהם.

העבודה בשני הצירים המקבילים, הזוגי וההורי, עשתה להם פלאים,
ולתחושתנו – אף הצילה אותם מפרידה בלתי נמנעת.

אימהות, עצמאות ומה שביניהן

היום יום העצמאות.
אמנם כולנו סגורים בבתים ללא יכולת בחירה עצמאית, אבל בכל זאת – יום העצמאות היום.
בתחום בו אני עוסקת, הרבה מדברים ביום הזה על העצמאות של הילד – מה כדאי לתת לו לעשות לבד ואיך להרחיב עבורו את התחומים בהם יוכל להיות עצמאי, אבל אני בוחרת להיפך. אני בוחרת לדבר עליכן, האימהות.

עם בוא הילדים לחיינו, רבות מאיתנו מאבדות חלקים נרחבים מהעצמאות שלנו;
אנחנו מנוהלות על ידי לו"ז שלא תמיד אנחנו קובעות, אנחנו חוששות לצאת בערב כי הילד נרדם רק כשאנחנו לידו, אנחנו מאחרות לעבודה (זוכרות מה זה? :)) כי הילדים מתעכבים בבוקר, אנחנו לא מתקדמות בעבודה כי אנחנו רוצות (או מרגישות מחויבות) להיות בבית עם הילדים, אנחנו לא מבלות כמו שאנחנו רוצות, לא נפגשות עם מי שאנחנו רוצות, לא תמיד יכולות לקיים זוגיות כמו שהיינו רוצות, וכן הלאה…
חלק מאיתנו דווקא מפצות על היעדר העצמאות הזאת בעצמאות אחרת, העצמאות של גידול הילדים וניהול המשפחה, שואבות כוחות ותחושה של שליטה ומפיקות ממנה את תחושת העצמאות ("אני מכירה הכי טוב את הילד שלי!"), אבל כמו גלגל שמתהפך – גם כאן, לבסוף, המשפחה הופכת לתלויה בנו, מה שמוריד את היכולת שלנו לחוש עצמאות.

איך אפשר להיות אימא וגם לחוש עצמאות בעת ובעונה אחת?
התשובה לשאלה טמונה ב-2 תובנות עיקריות, לדעתי.
התובנה הראשונה היא
להפנים את הקלישאה "כשלך טוב, אז גם לילדים שלך טוב."
זאת לא קלישאה… זאת האמת לאמיתה! אם אנחנו מדברות על סדרי עדיפויות, אז קודם כל צריך לבוא ה"אני". משם הכל התחיל. ה"אני" הוא הבסיס לכל המשפחה הזאת. כל אחד מההורים דואג לעצמו, להיות מאושר ומסופק. אחר כך הם דואגים ביחד לזוגיות. הזוגיות באה אחרי ה"אני". גם באופן כרונולוגי, וגם כי אי אפשר לקיים זוגיות טובה אם שני הצדדים בה לא מרגישים מסופקים. רק אחרי ה"אני" והזוגיות – מגיע תורם של הילדים, וכמו בכל פירמידה – כשהבסיס שלה איתן, אז השלבים שמורכבים עליה לא מתמוטטים. אם אני מרוצה בחיי ומרגישה סיפוק, אז אני יכולה "לעבוד" על הקשרים שלי עם ההורה הנוסף (בין אם אני נשואה לו או לא), ואז הילד רואה שני אנשים שלמים ומסופקים אשר מנהלים קשר קרוב טוב ומיטיב, ומתוכו הגיע הוא. הילד.
בפרקטיקה,
אני מדברת על לדאוג לעצמך. פשוט ככה. אם את רוצה לצאת לעשות ספורט – תצאי. אם את רוצה להיפגש עם חברות – תיפגשי. אם את רוצה לבשל בשקט – עשי זאת. אם את רוצה ללמוד – תלמדי. כל דבר שאת רוצה לעשות. הכל מונח לפנייך. אף אחד לא יגיד לך "לא". זה שלך בלבד.
גם אם הילד יבכה כשתלכי, הוא יתגבר על כך תוך מספר דקות. אם תישארי "בגללו" – את תתחרטי על כך עוד זמן רב.
מצטרפת לכך העובדה שילדים זקוקים להורים חזקים, שעומדים על שלהם ומקיימים את עצמם גם מחוץ למסגרת המשפחתית. עבורם, זה גם מודל לחיקוי וגם מספק תחושת יציבות בבית. אימא שמתמודדת עם הרבה דברים, בהרבה זירות, היא אימא שגם יכולה להגן על הילדים שלה בכל מצב. זה לגמרי win-win.
התובנה השנייה היא
לשחרר.
לשחרר את מה?
את העונג שלך מהתלות של בני המשפחה בך. את התחושה שאם תלכי, בן הזוג שלך לא יכין לילדים בדיוק את ארוחת הערב שאת מכינה ולא ישכיב אותם לישון בדיוק עם אותה הכלה וסבלנות שיש לך.
לשחרר את הילדים מהתלות בך בתעסוקה אחר הצהריים, במקלחת, בארוחה, במשחק, במריבות עם האחים שלהם… בכל דבר.
השחרור הוא דו כיווני; מצד אחד את יכולה לקבל את הזמן והמקום לעשות דברים שאת בוחרת ורוצה, ומצד שני, הילד מקבל את הזכות הגדולה ללמוד ליהנות גם מאי הנוכחות שלך. מהזמן עם אבא שלו, סבתא שלו, הבייביסיטר שלו או עם עצמו בלבד.

זאת בעיניי העצמאות האמיתית: לקחת את מה שאת רוצה וצריכה על מנת שתהיי מרוצה ומסופקת, ו"על הדרך" גם לשחרר מקום לילדים שלך (ולבן זוגך) לצמוח ולגדול.

חג שמח 🙂