זוג יחיד ומיוחד מגיע אלי להדרכת הורים, עקב בעיות מוכרות עם שני ילדיהם הקטנים.
פגישה של צעד קדימה, שניים אחורה, וחוזר חלילה. משהו מעט תקוע שם.
האמא מנסה להכיל וליישם, האבא מסכים עם הדברים אבל יותר קשה עם היישום,
הפערים גדלים
והופ!
נדלק ניצוץ, מתגלעת מריבה ענקית, והאבא יוצא מן הבית.
לא ברור לאן, לא ברור לכמה זמן.

הנטייה הראשונה של האמא היא לעשות את מה שהיא מכירה הכי טוב –
לחכות שהאבא ישוב.
כמו שהיא מחכה לו בכל יום שיחזור מהעבודה ו'יגאל' אותה מענייני הילדים המתישים,
כך היא מחכה לו שישוב.

פה אני נכנסת לתמונה ומכניסה גם אתכן.ם:
מעטים האנשים שאוהבים שבן.ת הזוג תלוי.ה בהם.
רוב האנשים, אם הם מאחרים לשוב הביתה או יוצאים לערב בילוי עם חברים, מעדיפים לדעת שבן.ת הזוג מסתדרים יפה בלעדיהם ו'משחררים אותם נפשית' ליהנות, לעבוד או לעשות את כל מה שהם רוצים וצריכים.
אין ספק שזה נחמד לחלוק את נטל הילדים (ההשכבות, המקלחות, שיעורי הבית, הארוחות, השיחות) עם עוד מישהו.י,
אבל כל אחד מאיתנו צריך.ה, אפילו חייב.ת, להיות בטוח ביכולתו.ה לעשות את זה לבד.

וכך אמרתי לאותה אמא. והיא, אלופה שכמותה, לקחה את זה בשתי ידיים ולא נמלטה להוריה כמו שהיא עושה בדרך כלל כשהאבא של הילדים לא נמצא. היא נשארה והתמודדה, עם שניהם, ונחשו מה?
היה לה קל ונעים ופשוט.
במקום שאין ציפיות – גם אין אכזבות.
במקום שבו יש 'מנהל' אחד שמסדר לעצמו את הלו"ז ואת המטרות – רוב הסיכויים שגם ישיג אותן.

כשהאבא הזה ישוב הביתה, הוא יוכל רק ליהנות מהפרות האלה, לראות את המשפחה הקטנה מסתדרת מצוין בכל זמן, לראות שכולם עצמאים בבית ולא להרגיש שהעול חונק אותו.
בפעם הבאה כשהאמא הזאת תצא לנופש / עבודה / בילוי / בריחה – האבא יהיה שם, במלוא עצמאותו,
וידע שאם בת הזוג שלו הצליחה, גם הוא יכול להצליח.

זה מנוע מקדם.
עצמאות של ההורה, כל הורה, בכל תחומי החיים, היא מנוע מקדם להורה, להורה השני ולילדים.

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

הגיע אלינו זוג מאוד סוער, בשלהי שנות ה-40 לחייהם, עם 5 ילדים בגילי 16 עד 3.
הם הגיעו לדבר על הזוגיות ההורית שלהם,
כי כל דבר שאחד ההורים עשה עם הילדים – גרר המון ביקורת מההורה השני.
לו הייתה ביקורת על האופן בו היא משכיבה את הילדים לישון.
לה הייתה ביקורת על כך שהוא צועק על הילדים במקום לדבר איתם.
לו הייתה ביקורת על כך שהיא מזניחה את הגדולים ומתמקדת בקטנים.
לה הייתה ביקורת על תובענות היתר שלו ממנה ומהילדים.
משהו שם לא עבד בכלל. הייתה ביניהם אהבה, אבל היא הייתה משולבת בכל כך הרבה טינה, שהם בעצמם כבר לא יכלו למצוא את הניצוץ ההוא, את מה שחיבר אותם מלכתחילה.

בתהליך העבודה איתם, עבדנו בשני צירים מקבילים:
האחד – קבענו "סדרי עולם" מוצקים ששניהם יכלו להסכים להם (מי משכיב את הילדים, מתי ואיך, אילו מילים אסור שייאמרו בבית, מה קורה אם הוא מרגיש שהוא חייב להוציא עצבים, וכן הלאה)
השני – לימדנו אותם ל ה ק ש י ב זה לזו ולהיפך. לימדנו אותם להקשיב באמת, לא לשלוף ישר חיצים, להבין מה מפריע לבן/ת הזוג ולנסות להתפשר כשאפשר, או לקחת צעד אחורה כשאי אפשר. לא להיכנס 'ראש בראש' בבן/ת הזוג.

סיימנו את המפגשים איתם כשהם עדיין סוערים, אבל הרבה פחות.
הרבה התנהגויות מפריעות של הילדים פחתו במהלך התהליך הזה, מאחר שהיה הרבה פחות סטרס בבית.
רוב ענייני ההשכבה עברו לרשות האב, מה שהקל על האם וגם הפסיק את הביקורת מצדו. היא קיבלה את דעתו על כך שהיא צריכה להשקיע מעט יותר בילדיהם הגדולים, ועשתה מאמצים להתקרב אליהם.
לאט לאט ראינו שהם כבר יכולים לעשות את זה לבד; הם למדו את עקרונות ההקשבה, והבינו שכשהם צועקים ומשפילים זה את זו ולהיפך – כל המערכת המשפחתית נפגעת.

כעבור שלושה שבועות קיבלנו מהם הודעה שהם ייסדו, בעצמם, ערב זוגי אחת לשבועיים לבד, במרפסת ביתם. הם הודיעו לילדים יש להם "דייט" והילדים התגייסו ושמחו לשמור על הזמן הפרטי הזה של הוריהם.

העבודה בשני הצירים המקבילים, הזוגי וההורי, עשתה להם פלאים,
ולתחושתנו – אף הצילה אותם מפרידה בלתי נמנעת.

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה במוסף 'הארץ' על רינה, ילדה מקסימה אשר נולדה כבן,
וכבר מגיל 4-5 ידעה שהיא רוצה וצריכה להיות בת.
הכתבה מתארת בהרחבה את הנושא של טרנסג'נדריות אצל ילדים, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה כאן ,
אבל לא זאת מטרת הפוסט 🙂

כולנו חושבים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב בעולם,
ובדרך כלל זה נכון; אנחנו מכירים אספקטים מסוימים שלהם יותר טוב מכולם.
אבל,

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב להם.

אנחנו שומעים את מה שהם אומרים, אבל לא באמת מקשיבים להם. 

"התחלתי לחבר את כל הנקודות," כך מספרת אימא של רינה בכתבה, "הבקשה ללבוש שמלה, לשים לק, לעשות עגילים בשתי האוזניים, לא להסתפר… החלטתי לאפשר לה ולא לחסום, אבל הרגשתי שזה לא מספיק… הרגשתי שהמצוקה שלה לא עברה. היא הייתה שמה לק, קורנת מאושר, ואחרי שעה-שעתיים דועכת. הבכי בלילות נמשך."
כך, צעד אחר צעד, מתארת אימא של רינה את הדרך שלהם לאושר של רינה,
אבל בסוף הכתבה טמון הממתק האמיתי:
"מבחינתנו מה שהיא תחליט, זה בסדר גמור. לא משנה לי מה זהותה המגדרית והמינית. המטרה היא שרינה תדע שהיא יכולה להיות מי שהיא. אני מרגישה שרינה היום היא בדיוק מי שהיא הייתה מאז שנולדה. היא לא עשתה שינוי. השינוי מתבטא בנו, בתפיסה שלנו…"

עם כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו,
חשוב חשוב חשוב שנדע להקשיב להם ולראות אותם ולשנות את התפיסות שלנו בהתאם.

זאת, כפי הנראה, הדרך היחידה לגדל ילדים מאושרים.

אני פוגשת הרבה מאוד הורים שלא סומכים על הילדים שלהם, שבטוחים שהם יודעים טוב מהם מה נכון עבורם –
מי החברים שצריכים להיות להם,
איפה הם צריכים ללמוד,
לאילו חוגים הם צריכים ללכת,
מה הם צריכים ללבוש…
האמונה העיוורת הזאת בהורות כיודעת-כל, יכולה להשאיר הרבה ילדים מתוסכלים,
ותסכולים, כמו שאתם כבר יודעים, מביאים להתנהגויות לא רצויות – מאלימות ועד הימנעות.

רוב הילדים שלנו לא יהיו טרנסג'נדרים,
אבל גם בכל תחום אחר – הגיע הזמן שנקשיב להם ונסמוך על הבחירות שלהם.

היום יום העצמאות.
אמנם כולנו סגורים בבתים ללא יכולת בחירה עצמאית, אבל בכל זאת – יום העצמאות היום.
בתחום בו אני עוסקת, הרבה מדברים ביום הזה על העצמאות של הילד – מה כדאי לתת לו לעשות לבד ואיך להרחיב עבורו את התחומים בהם יוכל להיות עצמאי, אבל אני בוחרת להיפך. אני בוחרת לדבר עליכן, האימהות.

עם בוא הילדים לחיינו, רבות מאיתנו מאבדות חלקים נרחבים מהעצמאות שלנו;
אנחנו מנוהלות על ידי לו"ז שלא תמיד אנחנו קובעות, אנחנו חוששות לצאת בערב כי הילד נרדם רק כשאנחנו לידו, אנחנו מאחרות לעבודה (זוכרות מה זה? :)) כי הילדים מתעכבים בבוקר, אנחנו לא מתקדמות בעבודה כי אנחנו רוצות (או מרגישות מחויבות) להיות בבית עם הילדים, אנחנו לא מבלות כמו שאנחנו רוצות, לא נפגשות עם מי שאנחנו רוצות, לא תמיד יכולות לקיים זוגיות כמו שהיינו רוצות, וכן הלאה…
חלק מאיתנו דווקא מפצות על היעדר העצמאות הזאת בעצמאות אחרת, העצמאות של גידול הילדים וניהול המשפחה, שואבות כוחות ותחושה של שליטה ומפיקות ממנה את תחושת העצמאות ("אני מכירה הכי טוב את הילד שלי!"), אבל כמו גלגל שמתהפך – גם כאן, לבסוף, המשפחה הופכת לתלויה בנו, מה שמוריד את היכולת שלנו לחוש עצמאות.

איך אפשר להיות אימא וגם לחוש עצמאות בעת ובעונה אחת?
התשובה לשאלה טמונה ב-2 תובנות עיקריות, לדעתי.
התובנה הראשונה היא
להפנים את הקלישאה "כשלך טוב, אז גם לילדים שלך טוב."
זאת לא קלישאה… זאת האמת לאמיתה! אם אנחנו מדברות על סדרי עדיפויות, אז קודם כל צריך לבוא ה"אני". משם הכל התחיל. ה"אני" הוא הבסיס לכל המשפחה הזאת. כל אחד מההורים דואג לעצמו, להיות מאושר ומסופק. אחר כך הם דואגים ביחד לזוגיות. הזוגיות באה אחרי ה"אני". גם באופן כרונולוגי, וגם כי אי אפשר לקיים זוגיות טובה אם שני הצדדים בה לא מרגישים מסופקים. רק אחרי ה"אני" והזוגיות – מגיע תורם של הילדים, וכמו בכל פירמידה – כשהבסיס שלה איתן, אז השלבים שמורכבים עליה לא מתמוטטים. אם אני מרוצה בחיי ומרגישה סיפוק, אז אני יכולה "לעבוד" על הקשרים שלי עם ההורה הנוסף (בין אם אני נשואה לו או לא), ואז הילד רואה שני אנשים שלמים ומסופקים אשר מנהלים קשר קרוב טוב ומיטיב, ומתוכו הגיע הוא. הילד.
בפרקטיקה,
אני מדברת על לדאוג לעצמך. פשוט ככה. אם את רוצה לצאת לעשות ספורט – תצאי. אם את רוצה להיפגש עם חברות – תיפגשי. אם את רוצה לבשל בשקט – עשי זאת. אם את רוצה ללמוד – תלמדי. כל דבר שאת רוצה לעשות. הכל מונח לפנייך. אף אחד לא יגיד לך "לא". זה שלך בלבד.
גם אם הילד יבכה כשתלכי, הוא יתגבר על כך תוך מספר דקות. אם תישארי "בגללו" – את תתחרטי על כך עוד זמן רב.
מצטרפת לכך העובדה שילדים זקוקים להורים חזקים, שעומדים על שלהם ומקיימים את עצמם גם מחוץ למסגרת המשפחתית. עבורם, זה גם מודל לחיקוי וגם מספק תחושת יציבות בבית. אימא שמתמודדת עם הרבה דברים, בהרבה זירות, היא אימא שגם יכולה להגן על הילדים שלה בכל מצב. זה לגמרי win-win.
התובנה השנייה היא
לשחרר.
לשחרר את מה?
את העונג שלך מהתלות של בני המשפחה בך. את התחושה שאם תלכי, בן הזוג שלך לא יכין לילדים בדיוק את ארוחת הערב שאת מכינה ולא ישכיב אותם לישון בדיוק עם אותה הכלה וסבלנות שיש לך.
לשחרר את הילדים מהתלות בך בתעסוקה אחר הצהריים, במקלחת, בארוחה, במשחק, במריבות עם האחים שלהם… בכל דבר.
השחרור הוא דו כיווני; מצד אחד את יכולה לקבל את הזמן והמקום לעשות דברים שאת בוחרת ורוצה, ומצד שני, הילד מקבל את הזכות הגדולה ללמוד ליהנות גם מאי הנוכחות שלך. מהזמן עם אבא שלו, סבתא שלו, הבייביסיטר שלו או עם עצמו בלבד.

זאת בעיניי העצמאות האמיתית: לקחת את מה שאת רוצה וצריכה על מנת שתהיי מרוצה ומסופקת, ו"על הדרך" גם לשחרר מקום לילדים שלך (ולבן זוגך) לצמוח ולגדול.

חג שמח 🙂

א' ו-א', זוג הורים משקיענים ונפלאים, הגיעו אלי להדרכת הורים בעקבות קשיים עם בתם האמצעית, אשר "עשתה להם בית ספר" והפסיקה ללכת לבית הספר. הילדה, תלמידת כיתה ה', פשוט החליטה בוקר אחד שבית הספר לא מתאים לה, וסירבה לצאת מהבית.
הוריה ידעו שאכן קשה לה בלימודים, שיש לה פער רציני בחלק מהמקצועות ושהיא רגישה מאוד, ולכן נמנעו מלהילחם איתה בבוקר. הם יצאו לעבודה, היא נשארה בבית והופ – העניין הזה הפך להרגל. לשגרה.
במשך מספר שבועות הילדה סירבה ללכת לבית הספר, וההורים סירבו להעמיד לה עובדה, כדי לא לפגוע בשגרת העבודה שלהם ובשגרת היציאה מהבית של ילדיהם הנוספים.
עוד בטרם הגעתם להדרכה, הם החלו לשקול מספר אופציות – ממעבר בית ספר, דרך מעבר לחינוך ביתי ועד לטיפול פסיכיאטרי.
בתוך כל הכאוס הזה, הם הגיעו להדרכה כדי להתייעץ בעניין.

לאחר ההיכרות בינינו, הבנתי שלילדה יש כוח בל יתואר על הוריה. כל דבר שהיא רוצה, היא משיגה. לא מיד, אלא במעין מלחמת התשה מתמשכת – בסוף היא מצליחה "לסחוט" את ההורים ולהשיג את שלה.
חוות הדעת הפסיכיאטרית שלה לא הצביעה על קושי מובהק, פרט לחשש מפני הלימודים, אשר נוצר לאחרונה בעקבות הפערים הלימודיים שצברה.
בשיחה עם המורה שלה, הבנתי שלילדה אין שום קושי חברתי בכיתה; היא ילדה אהובה ואהודה, והקושי הלימודי שלה מתבטא רק בחלק מהמקצועות, בעיקר כאלה שדורשים תרגול רב. במקצועות בהם הקשבה בכיתה הספיקה לה – הילדה הגיעה להישגים יפים ולאהדת המורים.

לאחר שלילת בעיות מהותיות (לימודיות, אורגניות והתנהגותיות), נראה היה שהדבר היחיד שחסר לילדתם של א' ו-א' זה סימן קריאה בדבריהם של הוריה.
לאם היו זיכרונות לא נעימים משנותיה שלה בבית הספר, והיה לה קשה לחשוב על הסבל שבתה עוברת. לאב (העובד רחוק מן הבית) לא היה זמן להתעכב ולהתעקש. כך, נוצר מצב שבכל בוקר שניהם לא היו נחרצים לגבי ההליכה לבית הספר.

אז מה עושים??

עיקר העבודה שלנו בהדרכה הייתה חיזוק הנחישות של ההורים. ילדים צריכים ללכת לבית ספר. נקודה. ההבנה שלהם כי לילדה, יותר משקשה לה ללכת לבית הספר – קל לה להיכנס לפרצה שנפערה אצלם, עשתה את ההבדל.
א' ו-א' עמדו מולה בשעות הערב והסבירו לה שמהיום נגמר הסיפור, והיא הולכת לבית הספר. פשוט כך.
למחרת בבוקר היא ניסתה לקטר ולומר את כל מה שהייתה רגילה לומר, אולם ההורים לא ויתרו וליוו אותה אל תחנת ההסעה.
בבוקר הבא, היא אפילו לא קיטרה.
ברגע שהילדה ראתה כי הוריה נחושים והפרצה נסגרה – היא הפסיקה לנסות להיכנס אליה.

אז הילדה הולכת לבית הספר על בסיס קבוע. לפעמים מעט מקטרת (כמו כל ילד), אולם מוכנה בזמן והולכת.
כעת הגיע הזמן לשלוח אותה להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפערים הלימודיים שצברה.
א' ו-א' חששו מתגובתה ומכך שלא תסכים ללכת. ביקשתי מהם לדבר עם המחנכת שלה ולבקש ממנה לבשר לילדה שעליה ללכת להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפער, וכך היה.
המחנכת דיברה איתה בשעות הלימודים, ולאחר שחזרה הביתה – סיפרה לה אמה כי קבעה לה שיעור ביום זה וזה ובשעה זאת וזאת. היא פשוט הודיעה לה. בלי לשים סימן שאלה בסוף המשפט, בלי לשתף אותה בחיפושים אחר מורה מתאימה, בלי לפתוח לה פתח להתנגד. הילדה קיטרה מעט, כמובן, אולם הלכה עם אמה לשיעור הראשון ומאז ממשיכה ללכת, לבד, פעמיים בשבוע, להוראה מתקנת.

כעת, מהמשבר הגדול בו הייתה נתונה הילדה ובו היו נתונים ההורים – לא נשאר כמעט דבר.
ברגע בו א' ו-א' החליטו כי הם יודעים מה צריך לעשות וכי יש להם מעין סימן קריאה פנימי – הילדה חשה בכך וחדלה להתנגד.
למה זה קורה?
כי ילדים, עם כמה שהם חכמים, ורבלים, עצמאים ומה לא… הם עדיין ילדים. הם זקוקים לנו שנדע מה כן ומה לא, שנדע לנווט את ספינת החיים. הם זקוקים להורים חזקים.
תארו לכם שאתם עולים על מטוס והקברניט מתחיל למלמל במערכת הכריזה… שואל שאלות בקול רם, תוהה, מגמגם בנוגע לפרטי הטיסה… האם הייתם חשים בטוחים במהלך הטיסה? או שהייתם מתרעמים ורוצים לרדת מהמטוס?
זה בדיוק הסיפור.
כשהילדים שלנו מתחילים את חייהם, הם רוצים לדעת שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, שאפשר לבטוח בנו. אז נכון שצריך להקשיב להם, להתחשב בדעתם, לסייע להם למצוא פתרונות לקשיים שהם חווים, אבל עד גבול מסוים.

ההורות שלנו היום מאוד מבלבלת, זה נכון, אבל דברים גדולים וגורליים הם עדיין בידיים שלנו, וטוב שכך.
זכרו את סימן הקריאה הפנימי, אמצו אותו ואל תתנו לו להיעלם.
בהצלחה!

ענת ומיכה (שמות בדויים) נמצאים אצלי בהדרכה כבר מעל לחודש. הם הגיעו עקב בעיה קטנה עם הבת הקטנה, אבל מהר מאוד עברנו לדבר על הבן הגדול שלהם, בן 17. נקרא לו בן.
בן הוא מתבגר קלאסי, כזה שמרוכז בעיקר בעצמו ובצרכים שלו ו"לא רואה אף אחד ממטר". ענת מצליחה להכיל את זה, פחות מתרגשת מהתגובות שלו, וגם פחות דורשת.
מיכה, לעומתה, מאוד נסער מההתנהגות שלו; "מה זה הוא ככה נכנס הביתה, אוכל, משאיר את כל הטינופת במטבח ומסתגר בחדר?", "למה האחים שלו יכולים לעזור עם האוכל, עם הניקיון, ורק הוא יושב כמו מלך ולא עושה כלום?", "לא שלום, לא תודה, לא סליחה, כאילו הוא לא הבן שלי!"
בכל פעם שמיכה יוצא מדעתו מההתנהגות של בן, ענת מנסה להרגיע אותו.
בכל פעם שהיא לא מצליחה להרגיע אותו והוא "יוצא" על בן בצעקות, ענת גם מנסה להרגיע את בן.
וזה קורה לא מעט.

מה שיוצא מכל התסבוכת הזאת, זה שהזוגיות של ענת ומיכה נמצאת במשבר, בגלל חוסר ההתאמה שלהם בתגובה להתנהגות של בן.
"זה הדבר היחיד שאנחנו מדברים עליו, או יותר נכון מתווכחים עליו. אין לנו רגע של שקט. רק הלימודים של בן, החברים של בן, ההתנהגות של בן… נמאס לי כבר!" כך ענת התבטאה.

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

במקרה הזה מדובר על ילד בן 17, אבל במשפחות אחרות שפגשתי הייתה ילדה בת 5 שזכתה מאימא שלה לפינוקים מפליגים שממש לא היו מקובלים על האב וגרמו להתנצחויות תמידיות ביניהם, או ילד בן 12 שלא לומד ונתקל בסלחנות וחוסר אכפתיות של האבא לעומת ההישגיות והלוחמנות של האימא, ועוד ועוד דוגמאות.

אז מה עושים? איך לא נותנים לוויכוחים סביב הילד לשבור לנו את הזוגיות?

הדבר הראשון שיש לעשות במקרה כזה, זה ל ד ב ר אחד עם השנייה; לשבת באיזה ערב רגוע בבית או בחוץ ושכל אחד מבני הזוג יסביר לשני את העמדה שלו בנוגע להתנהגות של הילד. מה זה עושה לו, מה זה מפעיל אצלו, למה הוא כל כך מתרתח או למה הוא כל כך אדיש.
אחרי שכל המידע הזה מונח על השולחן, כדאי להגיע להסכמה משותפת בנוגע לתגובה של שני בני הזוג מול הילד.
אם נחזור לענת ומיכה בתור דוגמה, ענת הסבירה למיכה שלא מפריע לה שבן לא עוזר בבית, שהיא מבינה את הסערה הפנימית שעוברת עליו והיא לא רוצה להקשות עליו. מיכה הסביר לענת שהוא לא יכול לראות פרזיט בביתו שלו, ושעם כל הכבוד לגיל ההתבגרות ולקשיים של בן – הוא רוצה לדרוש ממנו לקחת חלק בעזרה בבית ובכללים הנהוגים בבית.
אחרי שכל אחד הסביר לשני באמת מה מפעיל אותו, עבדנו ביחד על ההגעה לעמק השווה, על מה כן דורשים מבן ובמה מניחים לו, ואיך הם מעבירים לו את המסר הזה.

מיכה וענת היו זקוקים לליווי שלי כדי להוציא את בן אל מעבר לגבול הזוגיות שלהם, אבל הרבה זוגות שהתקשורת ביניהם טובה ופתוחה, יכולים לעשות זאת בעצמם.

ואם תרשו לי, הנה עוד מילה על למה כל כך חשוב לעשות את זה, ולא רק בשביל הזוגיות שלכם:
כאשר הילד שלכם עושה משהו שגורם לכם למשבר בזוגיות, קורים אצלו מספר דברים במקביל –
1. הוא מופתע מה"כוח" הזה שיוצא ממנו
2. הוא מתמלא חרדה כשהוא מגלה שיש לו "כוח" כזה מבלי שבכלל התכוון לכך
3. הוא מפסיק לסמוך על ההורים שלו שיהיו חזקים ויחזיקו אותו, ומפסיק לראות בהם עוגן וגב חזק כפי שהיו עד כה.
4. החרדה אצלו גוברת, מאחר שכעת גם יש לו כוחות בלתי נשלטים, וגם אין מי שיעזור לו לאזן אותם.
לכן, גם אם הזוגיות שלכם נראית לכם פחות חשובה כרגע, דעו לכם שהזוגיות ההורית שלכם היא הישות ששומרת על הילד שלכם, והיא חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר.

בהצלחה!

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

• עשר הדברות ל"זוגיות הורית" טובה
• באנו להדרכת הורים, אז מה ייעוץ זוגי עכשיו??

אמש הסתיימה לה סדרת מפגשים קצרה עם זוג הורים מקסימים, אשר הגיעו להדרכה בעקבות בעיות עם ילדיהם.
מה שהם סיפרו לי בפגישה הראשונה, נשמע לא פשוט: 3 בנים בהפרשים לא גדולים, ש"שולטים" בבית ועושים בו ככל העולה על רוחם, ילד אמצעי שבמקום לדבר רק מרביץ וילד קטנצ'יק שמושך את כל תשומת הלב ולא משאיר פנאי לשום דבר.

לבי יצא אליהם, ואני יצאתי לצפייה בביתם.
נחשו מה ראיתי?
ראיתי 3 בנים חמודים להפליא, שמשחקים, רצים, אחד מכין שיעורים, שני רואה סדרה בטלוויזיה, שלישי מעסיק את עצמו, זה שסיים את השיעורים הצטרף למשחק, השני שראה טלוויזיה בא להציק לשניים האחרים וכן הלאה. דינמיקה רגילה, טבעית ונורמלית בין 3 אחים בנים בגילאי הגן והיסודי.

אחת הטענות העיקריות של ההורים היה שצריך לקרוא לילדים אלף פעם לבוא לאכול או להתקלח. בפועל, בצפייה אצלם בבית, ראיתי את הילדים מגיעים כבר אחרי הקריאה השנייה.
טענה נוספת שטענו ההורים, היתה שהילד האמצעי אלים בצורה קיצונית. בפועל, ראיתי ילד שמציק לאחיו בצורה פיזית אמנם, אך הרבה יותר רכה מ"אלימות".
בעיה נוספת שהציפו ההורים היו "ניתוקים" ו"התבודדות" של הבן האמצעי. בפועל, ראיתי ילד נהדר שיודע לשחק בגפו ולהעסיק את עצמו, אך בהחלט יודע גם להצטרף לאחיו כשבא לו (וכן, גם להציק להם).

קיצורו של עניין, במהלך המפגשים הבאים פרטנו כל בעיה לפרטים וגילינו, שבעצם, כל מה שההורים רוצים שיקרה – קורה. ראינו שלהורים יש סמכות שאינה מבוססת על צעקות או גערות. ראינו שיש חוקים בבית, אף אם הם לא נאמרו או לא הוכרזו. ראינו שיש הרבה אהבה ושמחת חיים בין ההורים לילדים, בין הילדים לבין עצמם ובין ההורים לבין עצמם. ראינו משפחה טובה ושמחה, אשר יש בה 2 ילדים דומיננטיים וילד אחד שקצת "נעלם", ולמדנו איך לטפל בכך וכיצד להעצים אותו.

Designed by Freepik

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/hand-drawn-family_797358.htm'>Designed by Freepik</a>

הזוג המתוק הזה גרם לי לחשוב על העניין הזה של הציפיות…

כמה ציפיות יש לנו מהילדים שלנו? וכמה מהן באמת יכולות להתממש?
האם זה ריאלי לחשוב שילדים יעמדו דום בתור למקלחת כבר אחרי קריאה ראשונה?
האם זה ריאלי לחשוב ש-3 אחים לא יריבו ביניהם ולא יציקו זה לזה?
האם זה ריאלי לחשוב שכל הילדים במשפחה יהיו דומיננטיים במידה שווה?

ההדרכה הזאת היתה פשוט הנחת מראה, שיקוף של המשפחה בעין חיצונית.
כולנו שמחנו לגלות שהציפיות היו, כנראה, מופרזות, ושבסך הכל עליהם ליהנות מהבלגן, כי בעוד מספר שנים הוא יעלם.
אין ספק שהדרכת הורים תמיד יכולה לשפר את הקיים, להעלות נושאים למודעות ההורית ו"לסדר" את המחשבות, אבל המלצתי לכם – קחו את הכל בפרופורציות הנכונות 🙂

שנה טובה!

במסגרת עבודתי כמדריכת הורים גם לישראלים ברילוקיישן, אני מדריכה את ס' ו-א' המקסימים אשר גרים מעבר לים עם 3 ילדיהם הקטנים. במהלך המפגשים שלנו בסקייפ ראיתי כי ה"זוגיות ההורית" שלהם אינה במיטבה ובעצם, היא זאת שמהווה את שורש הבעיה (כפי שהם הגדירו – "הילדים פורקים כל עול ואין שום כללים בבית").
ביחד עם ס' ו-א', הגדרנו את הכללים לזוגיות הורית טובה, כזאת שמשפיעה באופן חיובי על מערכות היחסים בבית, מעבירה את הערכים הרצויים לילדים, משרה אווירה טובה ופתוחה ובסופו של דבר – מאפשרת להשריש כללים ברורים בבית אשר מקלים על כולם את החיים:

1. כבדו זה את זה
כבוד הוא ערך חשוב אותו כל אחד רוצה להנחיל לילדיו; כבוד להורה, כבוד לאח, כבוד למורה ובכלל – לסובבים. אי אפשר להנחיל לילדים את הערך הזה מבלי שיראו אותו, קודם כל, אצל הוריהם.
מה זה אומר לכבד זה את זה?
– לא "לשבור את המילה" של בן הזוג לפני הילדים (אפילו אם אתם לא מסכימים איתו!)
– לא לצעוק ולנהוג באלימות זה עם זה
– לא להשפיל את בן הזוג

2. דברו זה עם זה
בהמשך ישיר לדיבר הראשון – לאחר שהתאפקתם מלהעיר / לצעוק / להשפיל את בן הזוג במהלך הסיטואציה עצמה, כדאי לפתוח את הדברים לאחר שהילדים ישנים/ יוצאים למסגרות: להזכיר את הסיטואציה, לומר מה אהבתם ומה לא, איך לדעתכם צריך לנהוג אחרת, מה אתם חושבים שהיה קורה אם… אמרו את כל מה שיש לכם לומר, שכנעו זה את זה וצרו סוג של דיון פתוח בו לכל אחד מבני הזוג יש מקום להביע דעה. גם אם לא תסכימו – לפחות כל אחד מכם ידע מהן עמדותיו של השני.

3. אל "תבגדו" זה בזה
כן, ברור שאין לבגוד עם גבר / אישה אחרים, אבל כאן הכוונה היא גם לא לבגוד עם הילדים בבן הזוג; כלומר – אם בן זוג אחד חרד מסוכרים ומקפיד על צריכת ממתקים, אסור שבן הזוג השני יקנה ממתקים וישביע את הילדים לא לספר… הברית בין ההורים והכנות ביניהם חשובה לאין ערוך מגחמותיהם הרגעיות של הילדים. אתם המודל של ילדיכם ליחסים זוגיים בפרט ויחסים בין בני אדם בכלל, לכן, אם אתם לא רוצים שהם ילמדו לשקר, לתחמן ולבגוד – עליכם להימנע מכך.

4. למדו לריב ולהתפייס
זוגות רבים נקלעים למשברים או חיכוכים, מפסיקים לדבר זה עם זה כשהם טעונים בכעס ולאט לאט, מכורח הנסיבות, חוזרים לדבר זה עם זה עם העניינים הפרקטיים של הבית והילדים, כשמשקע הכעס עוד יושב להם מאחורי הראש. לאחר כמה ימים או שבועות, מתמסמס העניין והתקשורת חוזרת, במקרה הטוב, למצבה הרגיל. מה שהילדים רואים זה, בעצם, זוג מבוגרים אשר רבים וממשיכים להיות טעונים זה כלפי זה. בעצם – לימדנו אותם לריב, אבל לא לימדנו אותם להתפייס (שזאת יכולת הרבה יותר חשובה לחייהם מאשר היכולת לריב…).

5. החליטו, במשותף, על ערכי וכללי הבית
בעבר כתבתי כאן פוסט על הדרך לביצוע ההחלטות הללו. לאחר ששני בני הזוג מייצרים רשימה של ערכים וכללים, אין יותר וויכוחים, כפל משמעויות, עם אמא ככה ועם אבא ככה… הכל גלוי וברור, בני הזוג משכנעים זה את זה ומגיעים לרשימה מוסכמת, ברורה ונהירה גם לילדים. זה כשלעצמו מוריד 50% מהמתחים בבית.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/superhero-couple_761391.htm'>Designed by Freepik</a>

6. אין זוגיות הורית בלי זוגיות
כן, ברור שאתם צריכים לטפח את הזוגיות… כולם אומרים את זה. אבל אני אגיד לכם את זה גם מהפריזמה של הילדים: ברגע שהילדים רואים שהזוג משקיע בעצמו גם מעבר לזמן עם הילדים, הם מבינים שיש כאן ברית חזקה, שההורים היו זוג עוד לפני שהילדים נולדו וימשיכו, בתקווה, גם לאחר שיצאו מן הבית. ברגעים כאלה הילדים מקבלים פרופורציות על מקומם במשפחה, גם מבלי שאלה יאמרו בקול. הפרופורציות האלה, ההבנה של המקום שלהם במשפחה, מסייעת להם לקבל את הסמכות ההורית.

7. יש זוגיות הורית בלי זוגיות
למרות שנראה לכם שאני סותרת את עצמי ואת הדיבר ה-6, סעיף זה מוקדש למשפחות מורכבות בהן שני ההורים חיים בנפרד. גם שם יש לדאוג ל"זוגיות הורית", לברית מסוימת הנוגעת לדרכי חינוך הילדים. גם שם יש לדאוג לא לשבור את המילה, לא להשפיל, לא לבגוד, לכבד ולדבר זה עם זה… כדי לייצר ביטחון עבור הילדים, שיראו שלמרות שהזוגיות כבר לא מתקיימת, החוקים הנקבעים במסגרת הזוגיות ההורית כן מתקיימים. חוקים משמעם ביטחון. הילד מרגיש שהוא אינו תלוש בעולם ובתת המודע שלו הוא מבין שהוריו ישבו, דיברו, תכננו וחשבו עליו.

8. כבדו את השוני ביניכם
בן זוג אחד שונא את הים, השני מתעב פארקי מים. בן זוג אחד צמחוני והשני קרניבור. בן זוג אחד שומר מסורת והשני חילוני גמור. בן זוג אחד אוהב לנהוג והשני לא. בן זוג אחד נוח לכעוס והשני רגוע. בן זוג אחד מאד מסור לילדים והשני פחות. כל אחד מאיתנו שונה בתכלית השינוי מבן הזוג שלו, וזה נהדר. כל עוד אין בכל פגיעה בילדים או בסביבה – כבדו את השוני הזה ותנו לו את המקום שלו.
זוגיות הורית טובה היא לא סימביוזה, נהפוך הוא. כאשר הילדים רואים כי בני זוג מכבדים את השוני ביניהם, הם לומדים בעצמם לכבד את השונים מהם וערכי הסבלנות הללו מחלחלים אל המערך המשפחתי.

9. חייכו, מצלמה נסתרת!
טוב… זאת לא ממש מצלמה, אבל חשוב שתבינו שכל דבר שקורה ביניכם, ההורים, נצפה על ידי מי מן הילדים. אתם, בעצם, דוגמנים. דוגמנים לחיים. אתם המודל הראשוני לחיקוי. הדרך בה אתם מדברים, הפרצופים שאתם עושים, התגובות שאתם מגיבים… כל דבר נרשם ומתועד במוחם של הילדים ובתת המודע שלהם, ועצם המודעות המשותפת שלכם לעניין הזה תעזור לכם למתן את תגובותיכם בעצמכם או לעזור אחד לשני בשיקוף של הדברים.

10. היו מאושרים, פרגנו זה לזה
זה כבר לא סוד ש"הורה טוב הוא הורה שטוב לו"; פרגנו לעצמכם ולבני הזוג את מה שעושה להם טוב – ספורט, חוג, תחביב, הרגל מסוים… אם לתחושתכם זה בא "על חשבון הילדים" מצאו יחד את הדרך להפוך את הדבר לאפשרי, אך אל תחסמו את האופציה. כאשר כל אחד מבני הזוג מוצא את ה"טעינה" שלו במקום אחר, הוא חוזר אל המשפחה מחוזק יותר, חיוני וטעון באנרגיות חיוביות. כך, רואים גם הילדים מודל מצוין לטיפוח העצמי בתוך הקשר ולא לביטול עצמי כדי לקיים את הקשר.

לא שמתי מרכאות בכותרת, כי זה לא באמת ציטוט מהקליניקה… בשלב בו הגעתי עם משפחת ע. למסקנה כי עליהם לפנות לטיפול זוגי עוד בטרם נמשיך עם הדרכת ההורים, היה ברור גם להם וגם לי שזה מה שצריך לעשות.

משפחת ע. פנתה אלי בעקבות בעיות חמורות ביותר של שלושת ילדיהם הקטנים; חוסר משמעת עד כדי סכנה ממשית לחייהם, חוסר גבולות, אווירה מתוחה וכעוסה בבית ולחץ מתמיד של ההורים ממעשיהם של הילדים, עד כדי כך שכמעט שלא יצאו מפתח ביתם, כדי שזה לא ירוץ לכביש וזה לא יעשה בושות באמצע הרחוב.
בפגישתנו הראשונה שמעתי תעלולים למכביר, מקרים אמיתיים של סכנת חיים ומיני רמזים על כך שמדובר בשלושה ילדים חכמים ופקחים אשר עושים הכל כדי לערער את הוריהם.
עם זאת, בתחושתי הפנימית, הרגשתי סוג של לחץ מצד ההורים, כאילו הם אפילו מצליחים להלחיץ אותי רק מעצם סגנון הדיבור והדינמיקה ביניהם.

עברה לה צפייה ועוד שלוש פגישות, עד שיצא לי לדבר עם האמא במשפחת ע. לבד. לפתע, ראיתי מולי אישה אחרת – יותר רגועה ונינוחה, יותר משוחררת, מצחיקה… אז נפל לי אסימון בגודל של תפוח. אווירת הלחץ נובעת מה"ביחד" של ההורים, ואם הלחץ הזה עובר אלי, אז על אחת כמה וכמה הוא עובר אל הילדים.
שאלתי כמה שאלות, הסקנו ביחד כמה מסקנות, ובקיצורו של דבר שררה בינינו הסכמה,
שעד שלא ייפתר המתח בין ההורים, כל טקטיקה שננסה ליישם בבית על מנת להשיג אווירה טובה יותר ושיתוף פעולה מהילדים – לא תעבוד.
כאשר יש מתח בין ההורים, הילדים (גם אם באופן בלתי מודע) שרויים בחרדה מתמדת. יכול להיות שהם מבצעים את התעלולים הכי נוראיים שיש, כי דווקא שם מתאחדים ההורים מעצם ההיסטריה. יכול להיות שהם לא הולכים לישון כמו שצריך כי הם באים לבדוק כל עשר דקות מה המצב בסלון – האם ההורים מדברים ביניהם? נינוחים? רבים? עדיין ביחד?

הרבה דברים יכולים להיות, אבל מה שבטוח זה שלא יכולה לשרור הרמוניה בבית בו בין ההורים שוררת בעייתיות.