היום יום העצמאות.
אמנם כולנו סגורים בבתים ללא יכולת בחירה עצמאית, אבל בכל זאת – יום העצמאות היום.
בתחום בו אני עוסקת, הרבה מדברים ביום הזה על העצמאות של הילד – מה כדאי לתת לו לעשות לבד ואיך להרחיב עבורו את התחומים בהם יוכל להיות עצמאי, אבל אני בוחרת להיפך. אני בוחרת לדבר עליכן, האימהות.

עם בוא הילדים לחיינו, רבות מאיתנו מאבדות חלקים נרחבים מהעצמאות שלנו;
אנחנו מנוהלות על ידי לו"ז שלא תמיד אנחנו קובעות, אנחנו חוששות לצאת בערב כי הילד נרדם רק כשאנחנו לידו, אנחנו מאחרות לעבודה (זוכרות מה זה? :)) כי הילדים מתעכבים בבוקר, אנחנו לא מתקדמות בעבודה כי אנחנו רוצות (או מרגישות מחויבות) להיות בבית עם הילדים, אנחנו לא מבלות כמו שאנחנו רוצות, לא נפגשות עם מי שאנחנו רוצות, לא תמיד יכולות לקיים זוגיות כמו שהיינו רוצות, וכן הלאה…
חלק מאיתנו דווקא מפצות על היעדר העצמאות הזאת בעצמאות אחרת, העצמאות של גידול הילדים וניהול המשפחה, שואבות כוחות ותחושה של שליטה ומפיקות ממנה את תחושת העצמאות ("אני מכירה הכי טוב את הילד שלי!"), אבל כמו גלגל שמתהפך – גם כאן, לבסוף, המשפחה הופכת לתלויה בנו, מה שמוריד את היכולת שלנו לחוש עצמאות.

איך אפשר להיות אימא וגם לחוש עצמאות בעת ובעונה אחת?
התשובה לשאלה טמונה ב-2 תובנות עיקריות, לדעתי.
התובנה הראשונה היא
להפנים את הקלישאה "כשלך טוב, אז גם לילדים שלך טוב."
זאת לא קלישאה… זאת האמת לאמיתה! אם אנחנו מדברות על סדרי עדיפויות, אז קודם כל צריך לבוא ה"אני". משם הכל התחיל. ה"אני" הוא הבסיס לכל המשפחה הזאת. כל אחד מההורים דואג לעצמו, להיות מאושר ומסופק. אחר כך הם דואגים ביחד לזוגיות. הזוגיות באה אחרי ה"אני". גם באופן כרונולוגי, וגם כי אי אפשר לקיים זוגיות טובה אם שני הצדדים בה לא מרגישים מסופקים. רק אחרי ה"אני" והזוגיות – מגיע תורם של הילדים, וכמו בכל פירמידה – כשהבסיס שלה איתן, אז השלבים שמורכבים עליה לא מתמוטטים. אם אני מרוצה בחיי ומרגישה סיפוק, אז אני יכולה "לעבוד" על הקשרים שלי עם ההורה הנוסף (בין אם אני נשואה לו או לא), ואז הילד רואה שני אנשים שלמים ומסופקים אשר מנהלים קשר קרוב טוב ומיטיב, ומתוכו הגיע הוא. הילד.
בפרקטיקה,
אני מדברת על לדאוג לעצמך. פשוט ככה. אם את רוצה לצאת לעשות ספורט – תצאי. אם את רוצה להיפגש עם חברות – תיפגשי. אם את רוצה לבשל בשקט – עשי זאת. אם את רוצה ללמוד – תלמדי. כל דבר שאת רוצה לעשות. הכל מונח לפנייך. אף אחד לא יגיד לך "לא". זה שלך בלבד.
גם אם הילד יבכה כשתלכי, הוא יתגבר על כך תוך מספר דקות. אם תישארי "בגללו" – את תתחרטי על כך עוד זמן רב.
מצטרפת לכך העובדה שילדים זקוקים להורים חזקים, שעומדים על שלהם ומקיימים את עצמם גם מחוץ למסגרת המשפחתית. עבורם, זה גם מודל לחיקוי וגם מספק תחושת יציבות בבית. אימא שמתמודדת עם הרבה דברים, בהרבה זירות, היא אימא שגם יכולה להגן על הילדים שלה בכל מצב. זה לגמרי win-win.
התובנה השנייה היא
לשחרר.
לשחרר את מה?
את העונג שלך מהתלות של בני המשפחה בך. את התחושה שאם תלכי, בן הזוג שלך לא יכין לילדים בדיוק את ארוחת הערב שאת מכינה ולא ישכיב אותם לישון בדיוק עם אותה הכלה וסבלנות שיש לך.
לשחרר את הילדים מהתלות בך בתעסוקה אחר הצהריים, במקלחת, בארוחה, במשחק, במריבות עם האחים שלהם… בכל דבר.
השחרור הוא דו כיווני; מצד אחד את יכולה לקבל את הזמן והמקום לעשות דברים שאת בוחרת ורוצה, ומצד שני, הילד מקבל את הזכות הגדולה ללמוד ליהנות גם מאי הנוכחות שלך. מהזמן עם אבא שלו, סבתא שלו, הבייביסיטר שלו או עם עצמו בלבד.

זאת בעיניי העצמאות האמיתית: לקחת את מה שאת רוצה וצריכה על מנת שתהיי מרוצה ומסופקת, ו"על הדרך" גם לשחרר מקום לילדים שלך (ולבן זוגך) לצמוח ולגדול.

חג שמח 🙂

בעשור שעבר טבעה ד"ר איילין ארון את המונח "אדם רגיש מאוד" ובעקבותיו את "ילד רגיש מאוד", לאחר שאבחנה את עצמה כאחת כזאת, רגישה מאוד.
אני אמא לילד כזה, וברבות הזמן הבנתי שלפחות מחצית מהמקרים שמגיעים אלי להדרכת הורים הם מקרים של הורים לילדים רגישים מאוד, שכן ה"מופעים" של הרגישות שלהם מותירים את ההורים חסרי אונים, והם זקוקים ליד מכוונת.

כ-15%-20% מהאוכלוסייה הם רגישים מאוד. אפשר לאבחן זאת על פי השאלון  שפיתחה ד"ר ארון (תמצאו אותו בסוף הפוסט), ודרכו גם לראות מהן התכונות שמאפיינות אנשים או ילדים רגישים מאוד. אם מצאתם שילדיכם אכן רגיש מאוד, נסו לענות על השאלון גם עבור עצמכם, שכן לטענתה של ארון – מדובר בעניין גנטי 🙂

מכירים את הילדים שיושבים על ברכי ההורים במסיבה בגן, ולמרות כל ההתרגשות שקדמה לה הם ממאנים להשתתף? את הילדים ששואלים שאלות עמוקות בגיל צעיר? את הילדים שחוטפים התקף זעם בבית בלי סיבה מיוחדת? את הילדים שמוטרדים מאוד מזוטות? את הילדים שמצטטים פרט אחד משיחה שהתקיימה ביניכם לפני שבוע ויותר?
סביר להניח, שאלה ילדים רגישים מאוד.
הרגישים מאוד פשוט קולטים את כל הפרטים הסובבים אותם, ולכל הפרטים הללו יש השפעה על נפשם הרכה.
אפשר לתאר זאת כילדים עם עור דקיק ומלא חורים, כזה שכל דבר נכנס דרכו, ואין לדעת אם וכיצד ישפיע עליהם מבפנים.
הילדים הרגישים מאוד חווים את העולם בעוצמות.
המורה צעקה על הכיתה? הם עלולים להיפגע ממנה אישית. שמעו על רעב באפריקה? הם עלולים להתחיל לחסוך מזון מפיהם. רואים שוטר ברחוב? הם עלולים לחשוב שהוא בדרך לגעור בהם על משהו.

בבית, הורים לילדים רגישים מאוד נתקלים בעיקר בהתנהגויות שלא ברורות להם;
ילדים "רגילים" נתקפים בהתקף זעם כשהם רעבים / עייפים / לא מקבלים משהו שרצו וכן הלאה. ילדים רגישים מאוד יכולים לקבל התקף זעם ממשהו ש"חדר" להם פנימה מבלי ששמנו לב.
ילדים "רגילים" עשויים לחשוש מעט מקניון הומה או מסיבה רועשת. ילדים רגישים מאוד בדרך כלל יפחדו מכניסה למקום כזה, יפרצו בבכי או אף ימנעו מלהיכנס אליו.
ילדים "רגילים" יכולים להסתגל לשינוי בתוך תקופת זמן "נסבלת" עבור ההורים. לילדים רגישים מאוד יכולה להיות תקופת הסתגלות ארוכה הרבה יותר.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל החיים עם ילד רגיש מאוד בבית עלולים להציב את ההורים באתגר מתמשך.

זוג הורים אחד שהגיע אלי להדרכה, סיפר לי שהבת שלהם חווה תנודות מטורפות במצבי הרוח. זוג אחר סיפר שכשבנם מארח חבר בבית, הוא כל כך מתלהב – עד שהוא כמעט "עוגב" על החבר, מוציא משחקים באקסטזה, מציע דברים ולא מסוגל ליהנות מהמשחק עצמו. אימא אחת תיארה לי את הבת שלה כ"יצור לא צפוי". זוג הורים אחר סיפר לי על ילד בכיתה א' שנעלב עמוקות מכך ששאר התלמידים מפריעים למורה לדבר. זוג אבות שהיו אצלי בהדרכה לא הצליחו ללכת עם הבת שלהם לאף מסיבה בגן. היא הייתה מתרגשת, מתכוננת, מתלבשת, ולבסוף בוכה מרה ולא מסכימה לצאת מהבית.

אז מה עושים??
 יש 3 דברים עיקריים שיעזרו לכם ולילד הרגיש שלכם לגדול ביחד:
1. הבנה וקבלה של המצב
עיקר התסכול שלנו נובע מכך שאנחנו לא מבינים למה הילד מתפרץ בבית, או למה הילדה כל כך התרגשה מהמסיבה ועכשיו היא לא רוצה ללכת אליה. ברגע בו אנחנו מבינים שהילד/ה רגיש/ה מאוד, אנחנו לא נשכנע, נתווכח, נצעק ונכעס, אלא פשוט נבין שזה המצב. וברגע שלא נשכנע / נתווכח / נצעק / נכעס – הילד ירגיש שאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. וזה כבר צעד ע נ ק.
2. "בחירת מלחמות" נכונה יותר
כשאנחנו מכירים את ילדינו טוב יותר, אנחנו לומדים על מה אפשר להתעקש איתם ועל מה לא. עם הילדים הרגישים מאוד, נצטרך לחדד טוב יותר את הדברים עליהם אנחנו מתעקשים, למשל –
– ללכת לקנות משהו עבורם, כי קשה להם ללכת למרכז קניות הומה
– לעזור להם להתארגן ליציאה אם יש המולה בבית וקשה להם להתמקד
– לתת להם להתפרץ בזעם מבלי לכעוס עליהם ומבלי לשלוח אותם להירגע בחדר
– לתת להם להישאר לידינו כשמתארחים במסיבה או אצל חברים
– להכין את עצמנו טוב יותר לפני מעבר או כל שינוי אחר, ולא לדחוק בהם
– לתת להם להתנהל מבחינה חברתית בעצמם ולא להכריח אותם ללכת לחבר או להזמין הביתה
– "לשחרר" אותם מחוג או פעילות בה לא נעים להם
– לתכנן פעילות משפחתית שתתאים גם למסוגלות שלהם
וכן הלאה.
3. תיווך מותאם של המציאות
לעתים קרובות נצטרך לתווך את המציאות לילדים הרגישים שלנו, שהם בדרך כלל מוסריים מאוד ומצפוניים מאוד. עלינו מוטלת החובה לתת להם את הפרופורציות הנכונות לחיינו אנו (כי זה לא באמת יעזור לרעבים באפריקה אם אנחנו לא נאכל צהריים…), ולהסביר להם קצת יותר על העולם מאשר היינו מסבירים לילד "רגיל".

להיות הורה לילד רגיש זה עניין שדורש מצד אחד הרבה מאמץ ועבודה עצמית, אולם מאידך – עיקר המאמץ טמון בלקיחת צעד אחורה ושחרור הילד להתנהלות כפי שהוא מבין, רוצה ויכול.
אם תצליחו להבין, לקבל וללחוץ פחות – תוכלו (גם אתם וגם הילד) ליהנות מכל הדברים החיוביים שיש לילדים רגישים מאוד – יכולת אדירה לחוות את הרגע ואת העולם, להתלהב מדברים שלא שמתם לב אליהם, להאיר זוויות ראיה שלא חשבתם עליהם, לחמול על יצורים שמעולם לא הסתכלתם עליהם ועוד…

בשורה התחתונה – ילד רגיש מאוד הוא מתנה, אם יודעים איך להתנהל איתו.
בהצלחה!

וזה השאלון של ד"ר איליין ארון, אשר טוענת כי מענה חיובי ל-13 שאלות ויותר מצביע על הילד שלכם כילד רגיש מאוד:

האם הילד שלכם –

1. נבהל בקלות.
2. מתלונן על בגדים מגרדים, תפרים בגרביים, תוויות שמציקות לעורו.
3. לא אוהב הפתעות.
4. לומד טוב כשמתקנים אותו בעדינות, אבל לא בעזרת עונשים כבדים.
5. נדמה שהוא קורא את מחשבותיכם.
6. משתמש במילים גבוהות לגילו.
7. מבחין בשינוי בניחוח העדין ביותר.
8. יש לו חוש הומור מתוחכם.
9. מאוד אינטואיטיבי.
10. מתקשה להירדם לאחר יום מלא התרגשות.
11. קשה לו עם שינויים גדולים.
12. מחליף בגדים אם הם נרטבו או התמלאו בחול.
13. שואל הרבה שאלות.
14. פרפקציוניסט.
15. מבחין במצוקות האחר.
16. מעדיף משחקים ופעילויות שקטות.
17. שואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה.
18. רגיש מאוד לכאב.
19. מוטרד במקומות רועשים וסואנים.
20. מבחין בדקויות (דברים שזזים,שינוי מראה וכו').
21. משתהה לחשוב לפני שמטפס לגובה.
22. מתפקד הכי טוב כשאין זרים נוכחים בסביבה.
23. מרגיש דברים לעומק.

ד' הקטנצ'יק היה ילד  "קשה", כפי שהוריו הגדירו אותו. הם הגיעו אלי להדרכה עם מטען מאוד כבד. "הוא כל הזמן נושך, גם בגן וגם בבית. הוא לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו, בוכה וצורח על כל דבר… אנחנו צועקים, מענישים, סוגרים בחדר, ושום דבר לא עוזר, זה רק מחמיר. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."

בשיחת ההיכרות איתם, סיפרו בני הזוג של-ד' הקטן היה עיכוב בדיבור והוא טופל אצל קלינאית תקשורת, כמו כן יש לו אחות שקטנה ממנו בשנה, והוא גם עבר לדירה חדשה ולגן חדש.
אלה באמת הרבה מאוד קשיים לילד אחד בן שלוש וחצי.
האם הם מצדיקים נשיכות, אלימות והתנהגות אגרסיבית?
אולי.

השאלה היא איך מחבקים את הקושי שלו, אבל נוקטים ביד קשה ונחושה נגד ההתנהגויות הללו?

בהתחלה, נתתי להוריו של ד' את כל הכלים והשיטות לעמידה נחושה מול ילד שמרביץ, נושך ומתפרע. בגיל צעיר כל כך, הכלים האלה עובדים מאוד מהר.
לא אצל ד'.
ככל שההורים היו נחושים יותר בעמידה מולו – כך גם הוא "הקשיח עמדות", נתקף יותר התקפי זעם, נשך יותר, פגע באחותו הקטנה והמשיך להיות "הילד הרע" בגן.
הוא היה מוכן לוותר על הצ'ופרים שהבטיחו לו אם יתנהג יפה, היה מוכן לפרוש הביתה באמצע פעילות משפחתית כי לא הסכים לשתף פעולה ושילם מחירים כבדים על ההתנהגות שלו. באמת ששום דבר לא עזר.

גם אני, כמו הוריו של ד', עמדתי אובדת עצות לנוכח הקשיחות של ד' הקטן, ופניתי לכוהנת הגדולה (מיכל דליות, כמובן) לקבל את עצתה. כבר בתחילת הסיפור, היא הסבה את תשומת לבי שהילדון הקטנצ'יק הזה אכל הרבה מרורים בחייו – קושי בדיבור, אחות קטנה, מעברים, צעקות מהגננת, עונשים מההורים, מחירים לשלם, שכר ועונש…
היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה. הקטנצ'יק הזה היה מתוסכל מכל כך הרבה דברים, והתסכול שלו פשוט "השפריץ" החוצה ללא שליטה.

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

בפגישתנו הבאה, הצעתי להורים של ד' להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל למלא את הילד באהבה.
ברגע שהוא נושך – במקום לצעוק עליו או ללכת ממנו, לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו למשחק.
ברגע שהוא צורח ומתפרע – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו לצפות בתכנית אהובה בטלוויזיה.
ברגע שהוא תופס משהו כדי לזרוק על אחותו – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו להכין ביחד ארוחת ערב.
כשהגננת מספרת בסוף היום שהוא שוב נשך בגן – לתפוס אותו לחיבוק גדול וללחוש לו באוזן שהם בטוחים שמחר או מחרתיים הוא יצליח להתאפק מלנשוך.
כך, דקה אחר דקה, למלא את יומו של ד' באהבה, חיבוקים, נשיקות וכוונות טובות במקום למלא את יומו בסנקציות, תוצאות טבעיות וכעס.
וכמובן – לתדלק את האהבה הזאת במחוות קטנות לאורך כל היום, ולא רק כשהוא עושה משהו "רע".

עברו מספר ימים עד שקרה השינוי, אבל הוא קרה.
היה נראה כאילו המכל הפנימי של ד' היה מלא ב"רע" עד שהתחיל לגלוש מתוכו, וכעת – המכל הפנימי של ד' התמלא באהבה, עד שהיא התחילה לגלוש מתוכו:

לפעמים ד' הקטן עדיין נושך, מתפרע או צועק, כמו כל ילד בגילו, אבל התיוג של "הילד הרע" כבר לא יושב לו על הכתפיים ומנהל אותו, את ההורים ואת הגננת.
לא שוחד או פרס, לא צעקות, לא עונשים, לא סנקציות ולא טיפולים… בסופו של יום – אין תחליף לאהבה ולתחושת הביטחון של הילד כשהוא מרגיש שהעולם איתו, ולא נגדו.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501

פייסבוק  | קליניקה בלהבים

ילדים בכיינים ויללנים, זה אחד הדברים שממש מוציאים הורים מהכלים. "אני לא מבינה כשאתה בוכה!", "אבל מה את רוצה? תגידי!", "מכל דבר היא בוכה", "כשהוא לא מקבל משהו הוא מיד מתחיל ליילל."
מכירים את זה?

ד' ו-ש' הגיעו אליי להדרכה בעקבות ההמלצה של הגננת של א' בת ה-4, בת הזקונים שלהם, שחששה מכך שהילדה בוכה ומיללת על כל דבר, ולכאורה – חסרת כלים להתמודד עם סיטואציות שקורות בגן. ההורים הודו בפניה שגם בבית היא לא מפסיקה ליילל, והחליטו להתחיל את השנה החדשה עם ילדה שלא בוכה (לפחות לא על כל דבר).

ילדים בוכים הם לא מחזה נדיר. הבכי הוא אחד מכלי התקשורת שלהם, לפחות עד שהם לומדים להבהיר את עצמם כראוי. עם זאת, מילדה בת 4 בהחלט אפשר לצפות שבחלק מהסיטואציות היא תדבר ולא תבכה, נכון?
א' הקטנה באמת בכתה כל הזמן, בבית וגם בגן.
מהשיחות עם ההורים ומהצפייה בביתם, הבנתי ש-ד' ו-ש' הם הורים מאוד אוהבים ומאוד מסורים, ו-א' הקטנה היא ילדה שמחה ואהובה, ורבלית מאוד ומפותחת ביחס לגילה.

אז מה הבעיה?

ההשערה שלי הייתה ש-א' בוכה מאחר שלמרות כל כישרונותיה ויכולותיה, היא נמצאת בסוג של חרדה מתמדת בפני הבאות, ולו בשל העובדה שבמשפחה הזאת אין שום דבר קבוע.
א' לא תמיד יודעת מי יאסוף אותה מהצהרון, לפעמים היא נשארת עם בייביסיטר אחר הצהריים ולפעמים לא, אין שעה קבועה לארוחת ערב, מקלחת או שינה, אין איסורים מוחלטים בבית, ובעצם – הכל נתון לכאורה למשא ומתן.
איזו שמלה היא יכולה לבחור לגן?
כמה ממתקים היא יכולה לאכול?
כמה זמן היא יכולה להיות עם הפלאפון של אימא?
איפה היא נרדמת לשנת הלילה?
שום דבר לא היה קבוע.

ד' ו-ש' רצו לגדל ילדה מאושרת ולהשתדל לומר לה "לא" כמה שפחות – והנה יצאה ילדה חרדה ומתוסכלת, אשר ביללות הבלתי פוסקות שלה מוכיחה להם שהיא זקוקה לגבולות ולסדר כדי להיות מאושרת.

Kids vector created by brgfx – www.freepik.com

וזה מה שעשינו.

ד' ו-ש' נתבקשו להכין תכנית מסודרת שעונה על כל הלבטים של א' הקטנה. הם קבעו שעה קבועה לארוחת ערב ושינה, הכריזו כי מעתה היא נרדמת רק במיטה שלה, הודיעו לה שעם שמלות חגיגיות אפשר ללכת לגן רק בימי שישי והקציבו לה בכל יום 20 דקות עם הטלפון של אימא.
בנוסף, ביקשתי מהם לעדכן את א' בכל בוקר מי אוסף אותה מהגן ומה הם מתכננים עבורה לשעות אחר הצהריים.

הראשונה שזכתה לראות את השינוי הייתה דווקא הגננת של א'. בעוד שבבית, הקטנה התמרדה והגבירה את עוצמת הבכי – בגן היללות נפסקו כליל.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: כשא' יודעת מי אוסף אותה ומה יקרה איתה – היא רגועה ובטוחה לאורך כל היום בגן.
לאט לאט חל גם שינוי מהותי בבית; ל-א' היו הרבה פחות "צומתי החלטות" במהלך היום, וכך נחסכה ממנה ההתלבטות לגבי ההתלבשות בבוקר (שגררה בכי בעבר), המריבות על עוד זמן פלאפון (שהוחלט ונאכף על ידי אימא), הבחירה היכן ללכת לישון ועם מי (שחסכה מ-א' החלטה שהייתה גדולה על מידותיה וגם סייעה לכל בני המשפחה ללכת לישון במיטותיהם, בזמן) וכן הלאה.

רוצה לומר, ש:

סדר מפחית חרדה.
גבולות מפחיתים חרדה.
עקביות מפחיתה חרדה.

לא ש-א' לא בוכה מדי פעם כשהיא מתוסכלת או עצובה, אבל ד' ו-ש' הצליחו להפחית את כמות היללות בבית באופן משמעותי, וגם למדו לנחם את א' כשהיא עצובה, מבלי להיענות לדרישותיה.

אם הילד שלכם בוכה הרבה ומיילל על כל דבר – בדקו עד כמה הוא בטוח בין הקירות שאתם מציבים לו – שעות קבועות, הרגלים קבועים, הגבלות כאלה ואחרות וכדומה.
יכול להיות שהוא מיילל כשהוא מבקש ממתק כי הוא יודע שאם יחריש לכם את האוזניים אתם תתייאשו בסוף ותוותרו לו, אבל אם תעמדו על שלכם שבוע, שבועיים ויותר – היללות על הממתק הזה יפסיקו.
הבכי הזה נובע גם מהמקום בו הילד "מנסה אתכם", אבל גם מהמקום בו הוא אינו יודע מה צפוי לו. האם יאכל עכשיו שוקולד או לא? ואם לא – מתי כן יאכל שוקולד? ואולי לנצח אתם לא תסכימו לו לאכול שוקולד? ואולי תסכימו לו כל הזמן והוא יצטרך להחליט לבד מתי הוא אוכל וכמה?
נכון, זה נשמע זוטות, אבל עבור ילד בן 3, 4 ואפילו 5 מדובר בהחלטה גדולה, שהיא רק חלק ממאות החלטות שעליו לקחת במהלך היום, בכל יום. אז תעשו לעצמכם טובה, וגם לו: החליטו מתי וכמה שוקולד הוא יאכל, כמו גם זמן מסך, בגדים, ארוחת ערב, שינה וכל "צומת החלטה" בעייתית עבורו וחסכו מכל בני הבית את הבכי והיללות הבלתי פוסקות.

שנה טובה ובהצלחה!

עפרה שפר ברוש

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אלי ע', וביקשה להגיע בדחיפות להדרכת הורים: "תביני, אני לא מצליחה להסתדר עם הבת האמצעית שלנו, בת ה-8. כל היום מריבות וצעקות והיא לא עושה שום דבר שאנחנו אומרים לה. אנחנו כבר לא יכולים יותר!"
בפגישת ההיכרות עם ע' ובעלה ד', שמעתי בהרחבה על מצבה העגום של המשפחה, על ימים מלאים במאבקי כוח:
– עשרות פעמים מבקשים ממנה להיכנס למקלחת בערב, והילדה מושכת את הזמן ומושכת ומושכת, עד שמגיעות הצעקות ולפעמים גם עונשים.
– הילדה משחקת בסליים דווקא איפה שאסור, מותירה עקבות דביקים על רהיטים
– הילדה צועקת על ע' ומשפילה אותה מול חברות שבאות הביתה
– הילדה לוקחת חטיפים מהמטבח רגע לפני האוכל, למרות שאומרים לה "לא"
– הילדה דבוקה למסך הפלאפון בכל רגע נתון, גם כשמבקשים ממנה לכבות
וכן הלאה, וכן הלאה.
כמעט כל התקשורת של ההורים עם בת ה-8 הייתה תקשורת כוחנית, ויכוחים, מריבות וצעקות, עד שכבר לא נותר מקום לחיוכים, חיבוקים, מילות אהבה והרגעה.

בחוץ, בכיתה, בחוגים ואצל חברות, הילדה הייתה מקסימה במיוחד, אהובה על כולם ולעולם לא מתפרצת. הכל היה קורה רק בבית.

ביקשתי לראות ציורים של בת ה-8, מהם יכולתי להבין כי היא ילדה רגישה מאוד, שמסתובבת עם עומס רגשי קבוע בתוכה, מסתירה את מה שעובר לה בראש ובלב ומאוד מאוד חשוב לה למצוא חן בעיני הסביבה. ניכר כי יש לה תלות גדולה בהוריה, וכי היא מאוד עקשנית ופרפקציוניסטית, עד כדי סיזיפיות.

לכאורה, הציורים שמחים, צבעוניים ומלאי דימויים, אך בפועל עולה מהם לחץ גדול.

מאיפה יכול לנבוע לחץ של ילדה בת 8 שהיא תלמידה מצטיינת, יפהפייה, אהובה על המורים, מקובלת בין החברות לכיתה, מקבלת בביתה את כל מה שהיא מבקשת, החדר שלה נראה כמו חנות מתנות, מלא בכל טוב… אז למה היא כל כך לחוצה?

בעקבות השיחות עם ע' ו-ד', שיערתי שהלחץ של הילדה נובע מכך שהיא מרגישה שהם נבהלים ממנה.
בכל פעם שהייתה יוצאת ממנה "המפלצת" (וכבר כתבתי על זה כאן בהרחבה) כשהיא מרשה לעצמה להתפרק בבית אחרי שהחזיקה את פאסון הילדה המושלמת בחוץ – ההורים שלה נבהלים ממנה. הם כועסים, צועקים, מאיימים, או מוותרים ומרימים ידיים – היא נבהלת והבהלה מחריפה את החרדה, שמביאה להתפרצות אלימה וקולנית יותר – ההורים עוד יותר "מאבדים את זה", וכן הלאה.
כך נוצר כדור שלג.
ברגע שהתחילו לפחד מהילדה, בעצם יצרו אצלה עומס נפשי שאין לה איך לפתור אותו.

אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק לפחד ממנה. פשוט ככה.
במקביל, להתחיל לייצר מערכת יחסים קרובה יותר בבית, שגם תאפשר לחוות רגעים יפים ביחד, וגם תחזיר את ההורים לעמדת הסמכות הטבעית שלהם.
במקרה של ע' ו-ד', ביקשתי שיתחילו בארוחות משותפות. במקום לשבת על הספה, ולקרוא לעבר הילדה שאוכלת תוך כדי שהיא צופה בנייד, "תכבי את הטלפון בזמן האוכל!" – להתחיל לשבת עם הילדים, לאכול ביחד, ולייצר מצב בו מתקיימת שיחה ויש סיבה טובה להניח את הטלפון בצד.
כל הילדים שיתפו פעולה באופן מידי, ו-ע' אפילו גילתה שהיא נהנית לשבת איתם!
בשלב השני, ביקשתי שיפסיקו לריב עם הילדה על המקלחת; בכל ערב הם "הכריזו" שהגיעה שעת המקלחת, ואם הילדה לא הלכה להתקלח – לא העירו לה ולא אמרו מילה.
אמרנו כבר שהילדה עקשנית, נכון?
10 ימים תמימים היא לא נכנסה למקלחת. ההורים נשכו שפתיים ועשו מאמץ גדול לא לומר מילה, עד שביום העשירי היא נכנסה למקלחת לבד, ומאותו יום ממשיכה להיכנס לבד למקלחת בלי ויכוחים או הפצרות חוזרות ונשנות.
ההורים הראו לה שהם לא נבהלים מההחלטות שלה, לא רבים איתה על זה ולא "מתחרפנים" מזה (גם לאורך 10 ימים!).
הצעד הבא היה ללמד את ע' להפסיק להיגרר למריבות עם הילדה; בכל פעם שהילדה דיברה לא יפה, ע' נטשה את הזירה ועברה לעסוק במשהו אחר. לא צעקה, לא הגיבה, לא איימה ולא הענישה – פשוט הוכיחה לילדה, במעשים, שדיבור כזה לא מוביל לשום דבר.
בנוסף, ביקשתי מ-ע' להתחיל להיות אסרטיבית יותר, גם באופן מילולי וגם באופן פיזי. לא לפחד לומר "לא!" בקול רם כשהסליים מגיע לסלון, לא לפחד להוציא לילדה את הטלפון מהיד ולא לפחד לחסום בגופה את הכניסה למטבח כשהילדה רוצה לנשנש משהו חמש דקות לפני ארוחת הערב.
עוד צעד משמעותי היה לטפל בבקרים, שהיו תמיד עמוסים ולחוצים, מלווים בצעקות, בכי ואיומים, והסתיימו תמיד באיחורים לבית הספר; הנחיתי את ע' ו-ד' להשתמש בפתרון "השקית" (שגם עליו כבר כתבתי בעבר, מוזמנים להיזכר), ואכן, אחרי שבת ה-8 העקשנית נכנסה פעם אחת למכונית בפיג'מה – התחילו הבקרים להסתדר בשקט מופתי.

כך, צעד אחר צעד, החלו ע' ו-ד' להיראות בעיני בת ה-8 כהורים חזקים, שלא נבהלים מהמפלצת הפנימית שפורצת ממנה.
כעבור מספר ימים כבר דיווחו ע' ו-ד' שתדירות ההתפרצויות שלה ירדה משמעותית. שבוע נוסף עבר, ובת ה-8 ניגשה ל-ע' ביוזמתה, חיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותה.
ככל שנקפו הימים, נראה היה שבת ה-8 מתחילה להשתחרר מהמועקה הנפשית, ולו בשל העובדה כי היא נוכחה לדעת שיש מי ששומר עליה, יש מי ש"מנהל" את הבית, יש שתי דמויות חזקות וסמכותיות שמובילות את המשפחה ומהוות עבורה עוגן.
הידיעה הזאת שחררה את בת ה-8 מהחרדה בה הייתה נתונה, ובציור שלה לאחר חודשיים, כבר ניתן לראות משהו "נושם" יותר, רגוע יותר, פחות קפדני וסיזיפי, ויותר מלא חמלה ורוך:

וגם ע' החלה לעדכן בעוד ועוד הודעות חיוביות ומשמחות:

בסיכומו של דבר, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שבת ה-8 מטופלת היטב וכי יש לה שני הורים שלמדו שעם כל העצמאות שלה – היא עדיין צריכה אותם בתור עוגן חזק ונחוש, ועליהם לפעול בהתאם כדי לספק לה את הביטחון לו היא כל כך זקוקה. על הדרך – הם גם הרוויחו אותה מחדש 🙂

שעון החורף מביא איתו פריחה של מקרים חדשים בקליניקה 🙂

בשבוע האחרון קיבלתי שלושה זוגות הורים חדשים, מודאגים, שטענו שהילדים לא מקשיבים להם, לא יודעים לקבל סמכות, אין להם גבולות וכן הלאה.
כהרגלי, יצאתי לצפייה בבתי המשפחות, ולמרות שכל אחת מהן שונה בתכלית – יכולתי לזהות נקודה אחת משותפת:
בגלל שעון החורף, ההתכנסות הביתה מתבצעת מוקדם יותר.
אם בימי הקיץ אפשר לשחק בחוץ, בגינה, בגן השעשועים או אצל חברים עד שעת ארוחת הערב והמקלחות, הרי שעכשיו, כבר מ-17:00 כל הילדים נמצאים בבית, ו"אין לאן לברוח".
למרות זאת, הילדים עדיין במצב ערות מלא, רוצים לשחק, להשתולל ולפרוק את האנרגיות שצברו בגן או בבית הספר.
אז הם משחקים.
הם משחקים משחקי דמיון שכוללים ריצות ואיומים מדומיינים בחרבות, משחקים תופסת בבית, מסיעים כלי רכב מפלסטיק במסדרון, מתגוששים ביניהם ו… עושים הרבה רעש.

בכל אחד מהבתים בו הייתי, ראיתי את ההורים מנסים "להשליט סדר" – "לא לשחק בחרבות בתוך הבית!", "אל תבעט בו!", "תביאו פאזל!", או פשוט – מדליקים את הטלוויזיה כדי להשקיט את האווירה ולהשתיק את הילדים.

אז נכון, אפשר להשליט סדר ולייצר שקט בבית, אבל זה בדרך כלל יבוא רק אחרי שנתעצבן, נצעק ואולי נעניש את הילדים. לא חבל?

הלא הם לא עשו משהו לא בסדר… הם רגילים להוציא אנרגיה בשעות האלה, לשחק עם חברים, לרוץ, לקפוץ, לקרוא קריאות קרב…

מה שאני מציעה לכם, ההורים, זה לשנות את נקודת המבט שלכם.

להחליט עם עצמכם שעד שעה מסוימת, אתם מסוגלים לספוג את ה"רעש" הזה ולתת לילדים לשחק כאוות נפשם. ואם קשה לכם עם הרעש, קנו לכם זוג אטמי אוזניים.
כי מה שקורה כרגע, זאת הידרדרות חלקלקה של מערכת היחסים שלכם עם הילדים ("אל תרוץ!", "מספיק לקפוץ!", "כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מרשה להסיע את המשאית בבית?", "מספיק כבר!", "שב רגע!", "תפסיקי לצעוק!"); אתם מרגישים שהם לא מכבדים את הסמכות שלכם, אבל מה שקורה זה שבעצם אתם לא מכבדים את הצרכים שלהם,
וכל זה קורה רק מאחר שתנאי הסביבה השתנו, וזה לא מגיע לא להם ולא לכם.

הכינו לעצמכם כוס קפה, שבו עם האטמים באוזניים ונסו לא להתרגש. הודיעו לילדים שהם יכולים לשחק עד השעה עליה תחליטו, ועד אז – נסו להימנע מלהעיר הערות או לשלוט בסדר שהופר.
כך תגיעו לשעות הערב ברוגע יחסי, אחרי שלא רבתם, לא צעקתם ולא התעצבנתם אחר הצהריים, ואחרי שהילדים שיחקו והוציאו את מנת האנרגיה הדרושה שלהם.

בהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים

מי מאיתנו לא חווה התקפי זעם של הילדים?

זה קורה בגיל שנתיים, שלוש וארבע, זה קורה בגיל חמש, שש ושבע, ויכול להמשיך גם ממש אל תוך גיל ההתבגרות.

התקפי הזעם של הילדים שלנו מתבטאים בתחילה ב"היזרקות" על הרצפה, בכי, צרחות, בעיטות ונשיכות, ועם הגיל יכולים להפוך למופע אלים יותר של נשיכות, זריקת חפצים, טריקת דלתות ו…כמובן זעקות שבר.
ברוב המקרים, כאשר אנחנו נתקלים במופע אימים שכזה, אנחנו מרגישים שהילד/ה שלנו הפך/ה בתוך רגע אחד למפלצת. רק לפני רגע הוא היה רגוע ומחויך, ובתוך דקה אחת הוא מחליף את עורו והופך לגוש של זעם מתפרץ.
ברוב המקרים, הילדים מרגישים בדיוק את אותו הדבר.
משהו בתוכם מתפרץ ללא שליטה, והוא זר להם בדיוק כמו שהוא זר לנו.

אז מה עושים?? לשלוח את הילד/ה לחדר? להעניש? להקים אותו/ה בכוח? להתעלם?

בכל אחת מהדרכים הנ"ל יש יתרונות וחסרונות, אולם הדרך המוצלחת ביותר, היא עבודה לפי 5 הכללים הבאים:

1. הכרה במצוקה  – קודם כל, להבין את הדבר הזה; עלינו להבין שה"דבר" הזה מתפרץ אצל הילד/ה בדרך כלל בלי שליטה שלו/ה או רצון להזיק או לפגוע בנו.

2. "התיידדות עם המפלצת" – אחרי שאנחנו מבינים שיש כאן ילד/ה במצוקה ולא ילד/ה שעושה לנו דווקא, יותר קל לנו להתקרב אליו/ה, לנסות לחבק, להרים, לאחוז חזק בזרועותינו ולהראות לילד/ה שאנחנו אתו/ה.
למרות שבדרך כלל מופע האימים הזה מפחיד ודוחה אותנו, ההבנה שהילד/ה במצוקה מחייבת אותנו להתקרב אליו/ה ולנסות להראות לו/ה שאנחנו כאן, פיזית, אתו/ה בתוך המופע המלחיץ הזה. הוא/היא לא לבד. אנחנו לא מפחדים מהמפלצת הזאת, שהיא חלק מהילד/ה שלנו, ואם אנחנו לא מפחדים – זה סימן טוב לילד/ה שלנו שגם הם לא צריכים לפחד ממנה.

3. אמרות מרגיעות – אם הצלחנו לחבק, להרים או לאחוז בילד/ה שלנו, הרי שהפה שלנו סמוך לאוזן שלהם, ולמרות שנראה לנו שהם לא קשובים בכלל – זה המקום לומר להם: "אני אתך עד שתירגע/י", או "אני כאן, אתך", או אפילו "בוא/י נלך לשטוף פנים ביחד".

כל אמירה כזאת, מעבירה לילד/ה את אותו המסר, שאנחנו לא מ פ ח ד י ם, לא ממנו/ה ולא מה"מפלצת" הזאת שיצאה ממנו/ה. במסר הזה אנחנו מהווים את הגב החזק שהילדים שלנו צריכים, את הידיעה שלא חשוב מה יהיה – ההורים שלהם יהיו תמיד שם, בעדם.

4. אם לא הצלחנו להתקרב – מה שקורה, בדרך כלל, בגילאים המבוגרים יותר, כשהילדים כבר באמת גדולים וחזקים פיזית, אפשר בהחלט לשלוח אותם לחדר או להיעלם בעצמנו מהמקום (אם אנחנו חוששים או אם אנחנו לא מסוגלים לסבול את השהות באותו החדר עם הילד/ה).

אבל (וזה אבל גדול!), מיד בתום האירוע, מבלי שהיות, עלינו להתקרב אל הילד/ה ולומר את משהו שיעביר את המסר שאנחנו לא מפחדים… "רוצה לספר לי על מה אתה כל כך עצבני?", "קרה משהו מיוחד היום בבית הספר?", "אני יודעת שאת רוצה שנקנה לך הוברבורד, וזה ממש מבאס שאנחנו לא מרשים לך… אבל אני בסלון, אם את רוצה לבוא ולחשוב ביחד מה כן אפשר לקנות לך." וכן הלאה.
לא לתת לאירוע להישכח, לא לעבור הלאה. אם נעבור הלאה – הילדים יבינו שאנחנו לא עומדים מאחוריהם גם כשהם במצוקה, ואולי בפעם הבאה שיהיו במצוקה הם יפנו לאפיקים אחרים, הרבה פחות סימפטיים.

5. מעקב לאורך זמן – אם אנחנו פועלים לפי הכללים האלה, אנחנו צריכים לראות לאורך זמן ירידה בתדירות ובעצמה של התקפי הזעם.
המשוואה פשוטה:
ככל שהילד/ה מרגיש/ה יותר אהוב, מקובל ושייך – כך פוחתת אצלו רמת החרדה והלחץ, מה שמשפיע באופן ישיר על רמת החוסן הרגשי שלו ועל עצמת התגובה.
אם אין שיפור בתדירות ובעצמה של ההתקפים – כנראה שאנחנו עושים משהו לא נכון, לא מדויק, מזויף או חריג לגמרי ממערכת היחסים שלנו עם הילד/ה (ופה, אתם לגמרי מוזמנים להתייעץ אתי).

בהצלחה ובברכת אווירה טובה בכל בית 🙂

עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

• מה עושים עם ילד שלא מקבל לא?
• איך בוחרים מלחמות?

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

"את כל הזמן אומרת לי לא להתערב, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה לי אימא מקסימה אחת, שעברה אצלי הדרכת הורים בעבר ואף השתתפה בקבוצת אמהות שהנחיתי. "…אני מקשיבה לך ומיישמת הכל, אבל כשהם רבים והגדול כל הזמן מציק לקטן, אני חייבת להתערב!"

אז זהו, שאת לא.

סליחה על ההשוואה, אבל בואו ניקח לשם המחשה את עולמם של הכלבים (אני מאוד אוהבת כלבים. לא לכעוס :)) –
כאשר שני כלבים מטיילים עם הבעלים שלהם, קשורים ברצועה, ברוב המקרים הם ינהמו זה על זה, יחרחרו מלחמה או ישיבו מלחמה, ללא כל קשר לגודל שלהם או לעצמה שלהם.
הרצועה והבעלים מספקים להם תחושת כוח מדומה.
לעומת זאת,
כאשר שני כלבים חופשיים, ללא רצועה, נפגשים זה עם זה, הם ירחרחו זה את זה בחשדנות, ואז נראה את אחד מהם שוכב על האדמה, מתרפס, ואת השני עומד כמנצח מעליו.
הם מקבעים לעצמם מעמדות.

(התמונה באדיבות: Designed by Freepik)

עכשיו בואו נחזור לילדים.

כאשר אנחנו מתערבים במריבה של הילדים, אנחנו (אם נרצה או לא נרצה), נוקטים עמדה, מצדדים באחד מהם. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו מעניקים להם את הרצועה, את הכוח המדומה.

אם ניזכר לרגע במעשינו פה… נזכור שהמטרה שלנו היא לחנך את הילדים, כלומר – להכשיר אותם להיות אנשים בוגרים. אנחנו רוצים שהם ידעו להשתמש במה שיש להם, למנף את התכונות ואת תנאי החיים שלהם.
אם הקטן סובל באופן תדיר מהצקות של הגדול – עליו ללמוד כיצד להימלט מהן, כיצד לשחד את אחיו שיפסיק להציק לו, כיצד להתחנף אליו, או כל דבר אחר שהוא מסוגל לעשות.
אם הגדולה סובלת מהצקות של הקטנה – עליה ללמוד להשתמש באופי וביכולות שלה כדי לעמוד אל מול אחותה; להסתגר בחדר, לאיים עליה, לקחת לה דברים…
כן, כן. ממש ככה.
כל אחד מהילדים בבית צריך ללמוד "לשרוד" בעולם, באמצעות מה שיש לו.
גם אם נראה לכם שהקטן כל הזמן סובל מהגדולה, או הגדול כל הזמן מציק לקטן, אלה הם מעמדות שהם מקבעים ביניהם, ואל לנו להתערב בהם.

אם נחזור לעולמם של הכלבים, נגלה כי לאחר תקופה בה נשמרו המעמדות ובמשך זמן מה המתרפס היה מתרפס והחזק היה חזק – המתרפס מתחיל קצת פחות לשכב על הארץ והחזק מתחיל לוותר לו, ובהמשך מתקיימת ביניהם מערכת יחסים של כבוד.
אם אנחנו, הבעלים, מפריעים להם בתהליך הזה, כל אחד מהכלבים יחוש חזק יותר ממה שהוא, והדרך למלחמת עולם ביניהם תהיה קצרה.

בחזרה אל הילדים – אם ניתן להם לקבע את המעמדות ביניהם בעצמם, כל אחד מהם ילמד לכבד את "השיגעונות" של השני, את החכמה, את החוזק, את חוש ההומור, את העדינות או כל תכונה אחרת בה הוא משתמש. ומתוך הכבוד הזה, יפחתו ההצקות והמריבות.

אז מתי מתערבים בכל זאת??

הרבה פעמים אני שומעת הורים שאומרים שהם מתערבים "רק כשיש דם"… זאת גם אופציה 🙂 אבל בגדול, עלינו להתערב באמת כשהריב גולש לאלימות או חוצה את הכללים הברורים שהגדרנו בבית (קללות, שבירת חפצים, עלייה עם נעליים על הספה או כל דבר אחר שאסור אצלנו בבית).
אבל גם כשאנחנו מתערבים – אנחנו לא באמת מתערבים, אלא רק מפרידים. "אתה לפה ואתה לפה." בלי להיכנס למהות המריבה, מי לקח למי ומי עשה מה למי. אנחנו לא שופטים ולא מעוניינים לתת כוח מדומה לאף אחד מן הצדדים.
זה אמנם מצריך מאיתנו לנשום עמוק, לצאת אל הגינה / המרפסת, לקטר על הרעש… אבל זה בהחלט עדיף על להתערב להם במריבה ולגרום לכך שהילדים יצטרכו אתכם בכל פעם שיידלק ביניהם הניצוץ.

נסו את זה בבית.
הב הב 🙂

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:
ילדים לא מסתדרים בשלשות…

אבא טרוט עיניים נכנס אל הקליניקה: "שוב לא ישנתי כמעט כל הלילה. הבן שלי רגיל להירדם רק עם אשתי, ומאז שהיא עובדת במשמרות, בכל ערב שהיא לא נמצאת אני אוכל אותה!"
***
אימא משתפת במפגש פתיחה של קבוצת הורים: "הבת שלי עונה לי! על כל דבר היא מתחצפת! 'לא רוצה, מה תעשי לי?' זאת התשובה הקבועה שלה ואני מתחרפנת!!!"
***
אימא נוספת, במפגש 1:1 בקליניקה: "הבת שלי לא עושה שום דבר שאני מבקשת ממנה. היא פשוט מתעלמת ממני, לא חשוב כמה אני צורחת עליה."
***
ובכן, מן הסתם, רוב הזוגות שמגיעים אלי, מגיעים בשל חוסר היכולת לייצר סמכות הורית בבית. מה זה אומר בכלל, סמכות הורית?
סמכות הורית היא היכולת שלנו, ההורים, להכפיף חוקים, כללים וגבולות בבית, כאלה שיתרמו לחינוך הילדים שלנו וגם יגנו עליהם.
אם נהיה כנים, כאשר הורים מגיעים אלי לקליניקה, הם רוצים לייצר מצב בו הם אומרים משהו, והילד עושה זאת, בלי להתנגד, בלי להתווכח ובלי להתחצף.

מאחר שרובנו לא מפקדים בצבא ולא מעוניינים לייצר "חיילים קטנים" בבית, אני רוצה להציע לכם דרך נהדרת לתקשר עם הילדים בסיטואציות מסוימות. דרך התקשורת הזאת תסייע לכם לבנות את הסמכות שלכם, כלומר – תסייע לכם להשיג שיתוף פעולה מן הילדים בסיטואציות מסוימות.
וכמובן שכאשר נשיג שיתוף פעולה, אז נוציא הרבה כעסים מהמערכת, נייצר אווירה טובה יותר בבית וכולנו נרוויח.

הדרך עליה אני מדברת היא דרך שיחה קצרה שההורה יוזם, בעקבות התנהגויות שלא מתאימות לו ולהלך החיים בבית.
על מנת להדגים אותה, נחזור אל הסיטואציות שתיארתי בהתחלה:
1. ילד שבוכה כל הלילה כשאמו לא נמצאת
כאשר הילד והאב נמצאים לבד בסיטואציה נעימה (למשל בדרך חזרה מהגן), האב אומר:
"תשמע חמוד, בכל פעם שאימא לא נמצאת להרדים אותך, אתה בוכה נורא ולא נרגע. הצעתי לך להרדים אותך, הצעתי לך לבוא אלי למיטה, הצעתי לשבת לידך… אבל אתה רק בוכה וככה שנינו לא ישנים. אימא התחילה עבודה חדשה והיא לא תהיה בבית X ערבים בשבוע, מה אתה מציע שנעשה? איך נישן טוב שנינו?"
2. ילדה שמתחצפת
כאשר הילדה ואמה נמצאות ברגע שקט, האם אומרת:
"תשמעי מתוקה, נכון בכל פעם שאני מבקשת ממך משהו את עונה לי לא יפה? אני לא רוצה לריב אתך כל היום במקום שנשחק ונעשה כיף ביחד. אני גם רוצה שאת תסדרי את התיק שלך לבית הספר, שנאכל ארוחת ערב כמו שצריך ושתיכנסי למקלחת אחר כך. מה את מציעה שנעשה? איך אני יכולה לבקש את הדברים האלה בלי שנריב?"
3. ילדה שמתעלמת
שוב, ברגע שקט ונחמד יחסית, על האימא לומר:
"אהובה שלי, אני ממש מתגעגעת לדבר אתך… בזמן האחרון אני רק צועקת עלייך ואת לא עונה לי. איך את מציעה שנחזור לדבר כמו אימא ובת שאוהבות אחת את השנייה?"

מה עשינו בזה?
גרמנו לילד שלנו לחוש שאנחנו רואים אותו, ושאנחנו רוצים גם בטובתו ולא רק בטובתנו. עצם הקדשת הזמן לשיחה, הרצון לשתף ולשמוע את הצד השני – מייצרים הרבה כבוד. כשאתם תכבדו את הילד ותבקשו לשמוע את דעתו ואת פתרונותיו, הילד ירגיש שייך, ירגיש אהוב וירגיש חשוב. וכאשר ילד מרגיש תחושות שכאלה – הוא נוטה להתפרץ פחות, לרטון פחות ולהתחצף פחות.

מתי ולמי זה מתאים?
השיטה הזאת מצוינת כמעט לכל גיל, מעל 4-5, כאשר הילדים כבר מבינים עניין, זוכרים מה היה אתמול ומה יהיה מחר.
השיטה הזאת מצוינת לפתרון בעיות "כרוניות", כאלה שחוזרות על עצמן שוב ושוב ומעיבות על האווירה בבית.

ואם הילד מביא פתרונות שלא מקובלים עלינו?
אז לא נקבל אותם… שיחה עם כבוד הדדי היא שיחה בה כל צד שומע את הצד השני ומביע את דעותיו. ביחד תגיעו לפתרון שמקובל על שניכם, גם אם כל צד יצטרך להתגמש מעט. בסופו של דבר, לילדים ולנו יש את אותו האינטרס – לחיות ביחד, כמשפחה, באווירה אוהבת ותומכת.

ומה הקשר לסמכות הורית??
באמת שלא הבנתם? 🙂
דרך השיחה הזאת, אנחנו מסבירים לילד מה אנחנו מצפים ממנו, מהם הכללים בבית ומהם הגבולות שלנו. ביחד, אנחנו מוצאים דרכים לעמוד בכללים הללו ולשתף פעולה.
וזאת סמכות הורית. שקטה, מכילה ואפקטיבית.

בהצלחה 🙂