אחד מהכלים הפופולריים בפענוח ציורי ילדים, הוא ציורי המשפחה.

כש-ע' הגיעה אלי לקליניקה, היא סיפרה שהיא ובעלה נמצאים בהליך גירושים ארוך, וכי מאיה, בתה בת ה-10, החלה לסרב להיפגש עם אביה שחי בנפרד.
לכאורה, מדובר במצב נורמטיבי, בו בת ה-10 מתבגרת ומבינה פחות או יותר מה קרה בין הוריה. במקרה הזה, היה נראה שהילדה "לוקחת צד", ואינה מוכנה לראות את אביה כאמצעי להבעת הכעס עליו, כמו גם כאמצעי להבעת ההזדהות עם אימא שלה.
ע' התלבטה מה לעשות… מצד אחד, היא הייתה רוצה שמאיה תמשיך להתראות עם אביה (כמו שאר אחיה), ומצד שני היא לא רצתה להכריח אותה, או לייצר מצב בו המפגשים עם האב יהיו "חובה", מטלה שיש לבצע.

ביקשתי מ-ע' שתבקש ממאיה לצייר את משפחתה. חשבתי שזאת תהיה דרך טובה לראות כיצד היא מתייחסת לאביה:

דרך הציור, ראיתי שמאיה היא ילדה שפועלת בהיגיון מלא:
כל הדמויות עומדות בבטחה על הקרקע ומצוירות באופן פרופורציונלי ואסתטי, הסדר בו מצוירות הדמויות הוא הסדר הכרונולוגי המשפחתי והסדר והארגון של הציור ביחס לדף מצביע על היותה מאורגנת. מסגנון הציור ה"מסודר" אפשר להבין שההחלטות של מאיה הן לא אימפולסיביות, אלא מושכלות.
בנושא האב, אפשר לראות שלמרות שהוא חי בנפרד מהמשפחה כבר מספר שנים, מאיה רואה אותו כחלק אינטגרלי מהמשפחה, כאילו למעשה לא עזב את הבית וכאילו לא חל שינוי במבנה המשפחתי.
אם מסתכלים על האופן בו היא מציגה את בגדי הדמויות, אפשר לראות שלשני ההורים ולאח הגדול יש חולצה צבועה, בעוד שלה עצמה ולשני אחיה הקטנים החולצות אינן צבועות. לכאורה מדובר בעניין פעוט, אך למעשה מדובר בחלוקת המשפחה ל"קואליציות". מאיה רואה את הוריה ואחיה הגדול כיחידה אחת ואותה ואת אחיה הקטנים כיחידה נפרדת.

מתוך סיפוריה של ע', למדתי שיש לה קשר מאוד קרוב עם בתה. עם זאת, בציור המשפחה הזה, לא ניכר קשר ייחודי בין האם לבת – לא בקרבה הפיזית, לא בתלבושת, לא בשיער…
אין זה אומר, כמובן, כי מאיה לא רואה את אמה כקרובה, אלא שמאיה רואה את כל משפחתה כקרובה, ולאו דווקא את האם.
עוד עלה מהשיחות בינינו, כי מאיה מאוד משתדלת לקחת חלק בחיי המשפחה, לעזור, לסייע לאחיה הקטנים ועוד. גם לפי הצורה שבה היא מציירת את עיני הדמויות, אפשר לראות את תכונת הריצוי הזאת – עיניים גדולות ו"מפתות".

ה"גבול" בצורת לב שמצויר סביב ע', הראה לי שמאיה מנסה לגונן עליה – אם מפני הבעיות שנגרמות עקב הגירושין או מפני בעיות אחרות.
ניסיונות ההגנה האלה + האופי המרצה שלה, הביאו אותי לחשוב שלא בטוח שמאיה באמת רוצה להפסיק להתראות עם אביה, אלא שהיא חושבת שאם תפסיק להתראות אתו – הדבר ימצא חן בעיני אימא שלה.
עם התובנה הזאת, ע' הלכה לשוחח עם מאיה, וכולי תקווה שהן יצליחו לדבר פתוח אחת עם השנייה, ושמאיה אכן תשוב להתראות עם אביה.

לסיכום… אם תרצו לראות איך ילדיכם תופסים את המשפחה, הסתכלו כיצד הם מציירים אותה:
– מי קרוב למי ועד כמה?
– מי מצויר בקווים דומים ומי לא?
– האם הילד מצייר את עצמו גבוה יותר מאחיו, נמוך יותר, או שווה להם?
– האם יש דמויות אותן הילד משחית? מקשקש עליהן? נמנע מלצייר להם אברים מסוימים?
– האם הילד מצייר עיניים גדולות במיוחד (פיתוי), כתפיים גדולות במיוחד (אחריות, עמדות כוח), ידיים קצרות במיוחד (אין אונים) או אברים אחרים חריגים?
– ובגדול – האם הילד מצייר את המשפחה באופן שנעים להסתכל עליה, או באופן שגורם לכם אי נוחות?

לכל שאלה על הורות – אני כאן.

בהצלחה!!
עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך גם:

• ילדים להורים גרושים; איך אפשר לדעת מה קורה להם כשהם נמצאים אצל בן הזוג יומיים בשבוע??

כ' המקסימה הגיעה אלי לפגישה רביעית של הדרכת הורים. כבר מתחילת התהליך חשבתי שהיא נוהגת נכון באופן בו היא מחנכת ומגדלת את ילדיה, כפי ששמעתי ממנה וכפי שראיתי בצפייה בביתה.
הייתי מלאת התפעלות ממנה, במיוחד לאור העובדה שבמפגש הראשון, בו גם הגרוש שלה נכח, קיבלתי רושם מוטעה עליה.
כאשר היתה בנוכחות הגרוש שלה, היא הצטיירה כחלשה וכחסרת סמכות.
בהמשך המפגשים, העניין דובר בינינו רבות; כ' הרגישה שמסיבות עלומות היא נותנת לגרוש שלה להקטין אותה, גם בפני הילדים, וכתוצאה מכך – הילדים בוחנים את גבולותיה יותר ויותר.
מאחר ש-כ' והגרוש שלה עוד ממשיכים להיפגש לעתים, לבלות בצוותא עם הילדים ולא שומרים על מסגרת יציבה ונפרדת, רבים המצבים בהם הילדים חשופים למערכת היחסים הזאת, בה כ' "מוקטנת" על ידי הגרוש שלה.

לאחרונה, אחד מילדיה התלונן בפניה שכאשר הוא אצל אביו, הוא חווה אלימות מצידו.
אצל כ' זה העלה, כמובן, זיכרונות לא נעימים מהחיים המשותפים של השניים, כמו גם ממערכת היחסים הנוכחית שלהם והיא הגיעה אלי עם השאלה בוערת על קצה הלשון: מה לעשות כשהילד שלי אומר לי שאבא עושה לו X?

שתיקה שררה בחדר למשך מספר דקות.
מצד אחד – אם הדיווח נכון, הרי שעלינו לפעול בנושא במישור החוקי ולנסות להוציא את הילד מחזקתו של האב.
מצד שני – הילד החכם והנבון, חי כבר שנים בתוך מערכת יחסים לא יציבה בין הוריו הפרודים, והוא בהחלט יודע שהוא יכול "להצית" אותה באבחת מילה אחת.

אם כך – האם אכן מדובר באלימות או שמא מדובר במניפולציה רגשית? האם הילד מנסה להפעיל את אמו? להצית מריבה נוספת בין הוריו?
העליתי את הנושא בזהירות. כ' הסכימה איתי שזאת אפשרות. בהחלט יתכן שהילד מעצים מקרה פעוט שהיה או אפילו "מספר סיפורים".
"מה שלא יהיה," היא אמרה, "אני לא מוכנה שהוא יסבול אצל אבא שלו!"

אם הילדים לא נמצאים אצלנו – איך נדע באמת מה קורה להם בביתו של הגרוש שלנו? האם אנחנו יכולים לדעת? האם אנחנו יכולים לשלוט בנעשה שם?
התשובה היא לא.
כאשר אנחנו נפרדים, אנחנו יוצרים עבור הילדים 2 מערכות בתים שונות, עם כללים שונים, אמות מידה שונות, הרגלים שונים וכו'.
מה שחשוב לנו ואנו מיישמים בביתנו אנו – לא בטוח שחשוב ומיושם בבית השני.
זכותו של כל הורה לקבוע את הכללים בביתו, והילדים בהחלט יכולים להסתגל לשתי מערכות כללים שונות; בימי שלישי הם לא יראו טלוויזיה בכלל ובימי רביעי יראו כמה שהם רוצים. בבית אחד יאכלו ממתקים כיד המלך ובבית השני לא. אצל הורה אחד מותר לקלל ואצל הורה שני לא.
אלה הם חייהם החדשים, ולכך הם יתרגלו.
עם זאת, ילד שמספר לאמו שאצל אבא הם רק רואים טלוויזיה ולא עושים שום דבר אחר, תוך שהוא יודע שהיא מתנגדת נחרצת לטלוויזיה – לרוב מנסה, בתת מודע, להצית מחדש את מערכת היחסים בין הוריו, גם אם על דרך השלילה.

אז איך נדע אם הילד סובל בבית השני?
ננסה לעקוב אחריו ולראות – שינויים בהתנהגות, התכנסות, הסתגרות, טיקים, תופעות פיזיות זרות, פחדים וגם, כמובן, חוסר רצון ללכת את ביתו של ההורה השני או לשהות במחיצתו.
במידה בה נראה שהילד סובל, באמת, וחש פגיעה פיזית או נפשית, יש מקום לפתוח את הנושא מול בן הזוג לשעבר ומול הרשויות הטיפוליות המוסמכות.
במידה בה מה שהילד סיפר נשאר בגדר סיפור, בהחלט ניתן להבין שהוא עסוק במניפולציות רגשיות, כאלה שיציתו איזה שהוא יחס בין שני ההורים.

בחזרה ל-כ'. אחרי שדיברנו על כל האמור לעיל, הבנו שעליה לשחרר את עצמה מהאחריות על מערכת היחסים של הילדים עם אביהם ולהשקיע את מרב מרצה במערכת היחסים שלה אתם. לעשות את המקסימום בימים שלה, ולקוות שיש בכך מעין פיצוי על החסר שהם חווים, לדעתה, כאשר הם אצלו. בנוסף, היא תמשיך לעקוב אחר הבן שטען להתנהגות אלימה כלפיו (אם כי בסיום השיחה היא כבר היתה כמעט משוכנעת שמדובר בעניין פעוט).
אף אחד מאיתנו לא מוכן לסבול את המחשבה שהילד שלו סובל. הבעיה היא שהילדים שלנו יודעים זאת. הם יודעים שאם רק "יצייצו" אנחנו נתרתח ונהפוך עולמות כדי להוציא אותם מהסבל. כאן, עלינו להיות זהירים, "סוכני מוסד" קטנים – לנסות לרחרח, לשאול בעדינות, לשים לב לסימנים ולפעול לפי תחושת הבטן שלנו. לעתים הילד סובל פשוט מהפרידה עצמה.