אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במקביל בהורות ובהדרכת הורים,
זה שלא ניתן להאיץ תהליכים.
לא של זחילה, לא של גמילה, לא של התבגרות…
זה פשוט לא עובד.
את זה בדיוק ניסיתי להסביר לזוג יקר שהגיע אלי להדרכה, עם תלונות מכאן ועד להודעה חדשה על בן ה-10 שלהם;
הוא 'קלאמזי', הוא מבולגן, הוא לא זוכר איפה שם כל דבר, הוא מתחיל דברים ולא מסיים, הוא לא שומע כשמדברים אליו אם הוא מרוכז במשהו, הוא חייב כל דבר כאן ועכשיו ועוד שלל מאפיינים ו'סופרלטיבים'.

יש ילדים כאלה, ולא מעט. אנחנו מכירים אותם היטב.
בתור הורים, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים 'לעזור להם' להשתנות,
ללמד אותם להיות יותר מסודרים, ללמד אותם לזכור איפה הניחו את מה שהם מחפשים,
ללמד אותם לסיים מה שהתחילו…
אבל לצערי, תחושת הכוח הזאת שלנו היא מדומה. אנחנו לא באמת יכולים.
ואז… אז קורה הפיצוץ!
כשפעם אחר פעם אנחנו מזכירים לילד שהוא היה בדרך למקלחת, ולא מבינים איך לא הייתה פה עקומת למידה מאתמול, משלשום ומכל השנים שאנחנו צריכים להזכיר לו שהוא בדרך למקלחת.
זה קורה גם כשפעם אחר פעם אנחנו 'מועסקים' על ידו במשך שעות כדי למצוא את אותו הדבר שהוא איבד גם אתמול וגם שלשום וגם לפני כן.
איך הוא לא לומד?? מה לא בסדר איתו? מה לא בסדר איתנו??

כדי למנוע את הפיצוצים האלה, אני יכולה להציע דבר אחד:
לקבל את הילד, כמו שהוא.
בעבר כתבתי כאן על יחס לילד שמן – איך עלינו לראות את השומן רק כחלק קטן ממנו, ולזכור שהוא גם מצחיק / נדיב / חבר טוב או כל תכונה אחרת שיש לו.
כך גם במקרה הזה; הבלבול או הקלאמזיות הן רק חלק מסך כל הדברים הנהדרים שיש בילד שלנו,
אבל אנחנו מצמצמים את כל הפריזמה שלנו לזה. לדבר הזה, הבעייתי, שרובץ לנו על הלב, מפחיד אותנו, מתנגש לנו עם הפנטזיה שהייתה לנו על ילד בוגר ועצמאי, או השד יודע מה.

אם נקבל את הילד על כל המורכבות שלו, נוכל להגיד לעצמנו באמת שהוא חכם, רציני, משקיען, חבר טוב, בשלן, רקדן, ספורטאי, בעל כישרון לשפות… יו ניים איט… וגם קלאמזי. וגם מבולבל.
וזה בסדר, זה רק חלק מסט התכונות שלו, ש (טה דאם!) ישתפר בבוא הזמן.
כי זה ישתפר.
זה ישתפר בתיכון עם עומס המטלות, זה ישתפר בצבא כשהבלבול יגרום לענישה, זה ישתפר כשיטייל לבד בעולם (כן, זה יחזור!) ויצטרך לקום מוקדם כדי לתפוס את הרכבת שיוצאת פעם ביום לעיירה בהרים אליה הוא רוצה להגיע…
הוא ילמד להסתדר!
אבל הוא ילמד להסתדר רק אם נניח לו לעשות את זה בקצב שלו ולא נגרום לו להרגיש שיש בו מום נצחי, מום שלעולם לא יוכל להתגבר עליו.
אז ננשוך שפתיים בינתיים, נראה אותו מאבד, מתבלבל וטועה, אבל נסמוך עליו שזה ילך ויתאזן עם הזמן, ובעיקר – נפסיק להרוס את היחסים איתו כשאנחנו מנסים לשנות אותו השכם והערב.

את כל זה אמרתי להורים בפגישת ההיכרות, וסיכמנו שהמשך התהליך יהיה לעזור להם לנשוך את השפתיים ולאמץ את ההסתכלות הזאת על הבן שלהם. בפעם הבאה – צפייה אצלם בבית. אני בטוחה שאמצא שם ילד שהוא עוד כל מני דברים מאשר קלאמזי ומבולבל 🙂

זוג יחיד ומיוחד מגיע אלי להדרכת הורים, עקב בעיות מוכרות עם שני ילדיהם הקטנים.
פגישה של צעד קדימה, שניים אחורה, וחוזר חלילה. משהו מעט תקוע שם.
האמא מנסה להכיל וליישם, האבא מסכים עם הדברים אבל יותר קשה עם היישום,
הפערים גדלים
והופ!
נדלק ניצוץ, מתגלעת מריבה ענקית, והאבא יוצא מן הבית.
לא ברור לאן, לא ברור לכמה זמן.

הנטייה הראשונה של האמא היא לעשות את מה שהיא מכירה הכי טוב –
לחכות שהאבא ישוב.
כמו שהיא מחכה לו בכל יום שיחזור מהעבודה ו'יגאל' אותה מענייני הילדים המתישים,
כך היא מחכה לו שישוב.

פה אני נכנסת לתמונה ומכניסה גם אתכן.ם:
מעטים האנשים שאוהבים שבן.ת הזוג תלוי.ה בהם.
רוב האנשים, אם הם מאחרים לשוב הביתה או יוצאים לערב בילוי עם חברים, מעדיפים לדעת שבן.ת הזוג מסתדרים יפה בלעדיהם ו'משחררים אותם נפשית' ליהנות, לעבוד או לעשות את כל מה שהם רוצים וצריכים.
אין ספק שזה נחמד לחלוק את נטל הילדים (ההשכבות, המקלחות, שיעורי הבית, הארוחות, השיחות) עם עוד מישהו.י,
אבל כל אחד מאיתנו צריך.ה, אפילו חייב.ת, להיות בטוח ביכולתו.ה לעשות את זה לבד.

וכך אמרתי לאותה אמא. והיא, אלופה שכמותה, לקחה את זה בשתי ידיים ולא נמלטה להוריה כמו שהיא עושה בדרך כלל כשהאבא של הילדים לא נמצא. היא נשארה והתמודדה, עם שניהם, ונחשו מה?
היה לה קל ונעים ופשוט.
במקום שאין ציפיות – גם אין אכזבות.
במקום שבו יש 'מנהל' אחד שמסדר לעצמו את הלו"ז ואת המטרות – רוב הסיכויים שגם ישיג אותן.

כשהאבא הזה ישוב הביתה, הוא יוכל רק ליהנות מהפרות האלה, לראות את המשפחה הקטנה מסתדרת מצוין בכל זמן, לראות שכולם עצמאים בבית ולא להרגיש שהעול חונק אותו.
בפעם הבאה כשהאמא הזאת תצא לנופש / עבודה / בילוי / בריחה – האבא יהיה שם, במלוא עצמאותו,
וידע שאם בת הזוג שלו הצליחה, גם הוא יכול להצליח.

זה מנוע מקדם.
עצמאות של ההורה, כל הורה, בכל תחומי החיים, היא מנוע מקדם להורה, להורה השני ולילדים.

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה במוסף 'הארץ' על רינה, ילדה מקסימה אשר נולדה כבן,
וכבר מגיל 4-5 ידעה שהיא רוצה וצריכה להיות בת.
הכתבה מתארת בהרחבה את הנושא של טרנסג'נדריות אצל ילדים, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה כאן ,
אבל לא זאת מטרת הפוסט 🙂

כולנו חושבים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב בעולם,
ובדרך כלל זה נכון; אנחנו מכירים אספקטים מסוימים שלהם יותר טוב מכולם.
אבל,

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב להם.

אנחנו שומעים את מה שהם אומרים, אבל לא באמת מקשיבים להם. 

"התחלתי לחבר את כל הנקודות," כך מספרת אימא של רינה בכתבה, "הבקשה ללבוש שמלה, לשים לק, לעשות עגילים בשתי האוזניים, לא להסתפר… החלטתי לאפשר לה ולא לחסום, אבל הרגשתי שזה לא מספיק… הרגשתי שהמצוקה שלה לא עברה. היא הייתה שמה לק, קורנת מאושר, ואחרי שעה-שעתיים דועכת. הבכי בלילות נמשך."
כך, צעד אחר צעד, מתארת אימא של רינה את הדרך שלהם לאושר של רינה,
אבל בסוף הכתבה טמון הממתק האמיתי:
"מבחינתנו מה שהיא תחליט, זה בסדר גמור. לא משנה לי מה זהותה המגדרית והמינית. המטרה היא שרינה תדע שהיא יכולה להיות מי שהיא. אני מרגישה שרינה היום היא בדיוק מי שהיא הייתה מאז שנולדה. היא לא עשתה שינוי. השינוי מתבטא בנו, בתפיסה שלנו…"

עם כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו,
חשוב חשוב חשוב שנדע להקשיב להם ולראות אותם ולשנות את התפיסות שלנו בהתאם.

זאת, כפי הנראה, הדרך היחידה לגדל ילדים מאושרים.

אני פוגשת הרבה מאוד הורים שלא סומכים על הילדים שלהם, שבטוחים שהם יודעים טוב מהם מה נכון עבורם –
מי החברים שצריכים להיות להם,
איפה הם צריכים ללמוד,
לאילו חוגים הם צריכים ללכת,
מה הם צריכים ללבוש…
האמונה העיוורת הזאת בהורות כיודעת-כל, יכולה להשאיר הרבה ילדים מתוסכלים,
ותסכולים, כמו שאתם כבר יודעים, מביאים להתנהגויות לא רצויות – מאלימות ועד הימנעות.

רוב הילדים שלנו לא יהיו טרנסג'נדרים,
אבל גם בכל תחום אחר – הגיע הזמן שנקשיב להם ונסמוך על הבחירות שלהם.

עד עכשיו נמנעתי מלכתוב דבר וחצי דבר בהקשר של הקורונה, כי חשבתי שמדובר במצב זמני והנה, אוטוטו,
נחזור לשגרת חיינו הברוכה.
לצערנו, זה לא קרה וזה כנראה לא הולך לקרות בקרוב.
גם כשהסגר משתחרר – הילדים עדיין בבית.
גם אם יחזרו לבתי הספר ולגנים – מקומות הבילוי עדיין יהיו סגורים.
גם אם יהיו מספר ימי לימודים ביולי – החופש הגדול עדיין יהיה נוכח, ולאחריו תקופת החגים.

רוצה לומר, שקיבלנו המוווווון זמן עם הילדים בבית, מה שמעצים את הבעיות שנכחו בבית שלנו לפני כן,
אבל אולי גם מעצים את מנעד הרגעים היפים שאנחנו יכולים לחוות עם הילדים.

אז למה אני מדברת על יצירתיות בהורות??

כי פתאום חלק מהכללים שהיו נהוגים אצלנו במשפחה כבר לא תופסים. צריך לקבוע כללים חדשים, לשחרר ישנים,
להיות סבלניים לזמני מסכים אולי, להתיר את רסן הגישה למזווה, לעשות דברים שאנחנו פחות אוהבים (מי אמר יצירה?), לספק לילדים הסברים מפורטים יותר (אז מי ניצח, ביבי או גנץ? למה סבתא לא באה אלינו למרות שהיא צעירה ובריאה? למה בהליכה צריך מסיכה ובריצה לא? למה צריך חולצה לבנה בטקס אם אנחנו בבית?) ובאופן כללי – לחשוב בכל רגע מחדש על ההורות שלנו, על היחסים בבית ועל איך לשמור אותם טובים.

כמה מכם היו יצירתיים יותר במטבח לאחרונה, כשאת כל הארוחות ביום כולם אוכלים בבית?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בעבודה לאחרונה, כשאת כל הפגישות צריך לעשות און ליין?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בלבוש לאחרונה, כשאפשר ללבוש מה שרוצים ולא את קוד הלבוש המשרדי?

אין ספק, שזאת תקופה שדורשת מאיתנו יצירתיות, בכל התחומים.
החדשות הטובות הן, שבשיחות רבות שקיימתי עם הורים בחודש האחרון, נראה כי רובם אכן משקיעים את המקסימום במציאת פתרונות יצירתיים בקשר שלהם עם הילדים, אבל…
האם נחזיק כך מעמד עוד מספר חודשים?
או שמלאי "האנרגיה ההורית" שלנו מוגבל?

הורות יצירתית צריכה להיות דו"צ

עם מלוא ההערכה ליצירתיות שלכם בכל הנוגע לכלל התחומים בחיים,
הייתי רוצה להשיא לכם עצה, לפחות בנוגע לילדים:

תנו דרור ליצירתיות, אבל שמרו גם על עצמכם בתוך כך, על היעדים החינוכיים שלכם ועל עתיד היחסים שלכם.

לדוגמה,
אם הילדים התרגלו לקרוא "אמא" על כל דבר קטן ואת נענית להם (כי את בבית, כי היית פנויה, כי חסת על חרדותיהם מהמצב החדש והלא ברור, או מכל סיבה אחרת) – התחילי לסנן את את הפניות שלך עבורם, כדי להפחית את התלות שלהם בך.
אם הילדים התרגלו שאבא מכין להם כל מה שהם רוצים לאכול (כי בא לו לפנק, כי אין מסעדות זמינות, כי יש לו זמן פנוי, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לסנן מעט את הדרישות ולקבוע זמנים קבועים בשבוע בהם "חוגגים" עם מתכונים מורכבים ומפנקים, ובשאר הזמן אוכלים כרגיל.
אם הילדים התרגלו שאתם מעסיקים אותם בכל רגע שאתם מבקשים מהם לכבות את המסך (כי הייתם פנויים, כי ידעתם שרק אם תהיו שם אכן המסך יישאר כבוי, כי היה לכם כיף להיות עם הילדים ברגוע, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לדרוש כיבוי מסכים בלי הצ'ופר של "אבאמא" שמגיע לאחריו. תנו לילדים להיות יצירתיים בעצמם ולמצוא משהו לעשות שלא כולל מסך.

הדוגמאות ברורות?
יופי.
זאת הדרך להמשיך ליהנות מההזדמנויות שהקורונה הביאה לביתנו (כיף, בישולים, זמן איכות וכו'), מבלי לבטל את הצרכים שלנו ואת מה שאנחנו רוצים להשיג בחינוך – עצמאות, עמידה בכללים, קבלת סמכות וכן הלאה.
יצירתיות זה נפלא, אבל כשאנחנו רואים שאנחנו נכנסים למשך זמן ארוך, גם כאן צריך לייצר איזה שהוא מינון חכם, אשר תורם לשני הצדדים ולא מבטל אף אחד מהם.

בהצלחה!

אבי ויעל (שמות בדויים), נמצאים אצלי בהדרכה מזה תקופה. הם מאוד שונים זה מזה, באופן בו גדלו, באופן בו הם רואים את הילדים ותפקידם במשפחה ובחיים, אבל יש ביניהם אהבה גדולה, קבלה והרבה ביטחון בקשר ובמשפחה כולה.
אחד הוויכוחים העקרוניים אשר התגלע שוב ושוב, בכל פגישה בינינו, היה סביב העניין של דחיפת הילדים להישגים.
עד כמה לדחוף אותם ועד כמה לסמוך עליהם שיעשו זאת בעצמם?
הוויכוח החריף בנוגע לבתם בת ה-11, תלמידת כיתה ה', אשר מצד אחד 'זוכה' מהם לציפיות נמוכות בשל לקויות למידה שיש לה, ומצד שני 'זוכה' לדאגה מתמדת, לדחיפה ולהתעקשות על עשיית מטלות שאינן נחוצות תמיד.
"אני רוצה שהיא תתאמץ!" אמר אבי, "היא צריכה ללמוד איך להתאמץ להשיג דברים בחיים, ואם היא לא תתאמץ עכשיו – איך יהיו לה מיומנויות כאלה בעתיד?"
יעל הסכימה עם אבי שהמיומנויות האלה נחוצות, אבל היא גם הצליחה לראות את העובדה כי בתם לא מתמודדת בהצלחה עם ה'דחיפה', ורצתה לדחוף אותה פחות. להיות יותר סלקטיבית בעניין הדברים והמטלות ש'דוחפים' את הילדה לבצע.

"אז תגידי, מה אני צריך לעשות כדי שהיא תלמד יותר טוב?"
כך אבי שאל אותי ממש בסיומה של הפגישה.

"אני אגיד לך את דעתי, אבל אתה לא ממש תאהב את מה שאני אומר," עניתי לו; "הדרך הכי טובה לגרום לה ללמוד, היא לאהוב אותה ולקבל אותה בדיוק כמו שהיא. הבת שלכם צריכה לקבל את התחושות הכי טובות בבית. להרגיש הכי אהובה, הכי חכמה, הכי מקסימה. רק כשהיא תרגיש כך בבית – יהיו לה את הכוחות להרגיש טוב בחוץ, ורק כשהיא תרגיש טוב בחוץ – היא תהיה פנויה ללמידה, פנויה להתאמץ ולהשקיע את המקסימום שלה. שלה, לא שלך."

זאת הייתה הפגישה האחרונה שלנו לעת עתה, לאחר תהליך של חודשיים בקירוב.
אני לא יודעת אם הם ישובו לקליניקה, אבל אני מאמינה שהמשפט הזה שנאמר שם, ממש קרוב לדלת, ישב לאבי טוב בתוך הלב, ורוצה להמליץ גם לכם – אל תדחפו. תאהבו, תתמכו, תחבקו, תאמינו, אבל אל תדחפו.

כולנו, אתם, אני וכל הורה באשר הוא – רוצים להיות הורים הכי טובים לילדים שלנו.
אנחנו קוראים, מתייעצים, מקשיבים לעצות, מקבלים השראה ועושים הרבה מאוד דברים במהלך חיינו כדי להפוך את ההורות שלנו למיטיבה יותר. אם נודה על האמת, רובנו מתאמצים בהורות שלנו.

במהלך השנים בהן אני מדריכה הורים, שמתי לב שיש 3 מיתוסים רציניים שרוב ההורים פועלים לפיהם,
למרות שהם לא תמיד מתאימים לרצונותיהם ולחיי היום-יום שלהם.
עבור אותם הורים, אני חולקת את התפיסה שלי לפיה 3 המיתוסים הגדולים האלה הם פשוט מיתוסים. לא מתאימים לכל אחד ולא מחויבי-מציאות.

המיתוס הראשון:
חייבים לייצר "זמן איכות" עם הילד.
אני רואה הורים ש"קובעים דייט" עם הילדה בבית קפה או עם הילד בפיצה השכונתית, קונים כרטיסים יקרים למופעים כדי ללכת רק עם הילד, מזמינים בייביסיטר שתעסיק את שאר האחים כדי שיוכלו להיות 1:1 עם הילד ועוד שלל דוגמאות.
והרי החדשות: זמן איכות עם הילד הוא זמן שבו אנחנו קשובים ופנויים לילד. זה לא חייב להיות מעל מגש פיצה-ג'ימבורי-מילקשייק-הוצאה כספית אחרת. זמן איכות זה גם הזמן שבו אנחנו מקפיצים את הילד לחוג, יושבים לידו כשהוא מתקלח, מקפלים כביסה כשהוא משחק על השטיח למרגלותינו… או בקיצור, כל זמן שאנחנו פנויים להקשיב לו באמת ולתת לו תחושה שהוא חשוב לנו. זמן איכות זה החיים עצמם. הנוכחות של הילדים וההורים ביחד. לא חייבים להכניס את זה ללו"ז, אלא רק לפנות לזה מקום בלב, ולזכור שתוך כדי היום-יום צריך לפנות קצת מקום עבורם.

המיתוס השני:
צריך לנצל את "הזמן הפנוי"
בדרך כלל, הורים לילדים בגיל גן ויסודי, מתעקשים לשחק עם הילדים משחקים חינוכיים, כאלה שכוללים אותיות, מספרים, מילים באנגלית וכיו"ב.
אני רוצה להזכיר לכם, ברשותכם, שהילדים שלנו כבר נמצאים במסגרת חינוכית, ויש מי שאמון על הנחלת הידע הזה (מורים וצוותי הגן, מן הסתם), כך שכאשר הילדים חוזרים הביתה – זה בדרך כלל הדבר האחרון שמעניין אותם.
רוב הילדים ישבו כל היום ליד שולחן ושיחקו במשחקים עם חוקים מוגדרים. בשעות אחר הצהריים כל מה שהם רוצים זה לפרוק את העול, לקפוץ, לרוץ, לצעוק, לשיר ולעשות מה שהם יודעים הכי טוב: להיות ילדים.
לנו זה לא תמיד נוח כי זה מרעיש, מלכלך, מטריד וכן הלאה, ורובנו מעדיפים שהילדים יהיו שקטים, אבל לא במסכים… כלומר – ישחקו במשחק קופסה או יעשו יצירה.
תארו לכם שאתם, למשל, עורכי דין. איך תרגישו אם גם כשתגיעו הביתה ידחפו לכם ליד פסקי דין לעבור עליהם?
זה בדיוק מה שקורה לילדים שלמדו כל היום חוקים, אותיות ומספרים, ומתבקשים גם בבית לעסוק בעוד מאותו הדבר.
אם הם מבקשים ויוזמים – אחלה! אבל אם לא, הניחו להם להשתולל, הכינו לכם כוס קפה ותיהנו מלראות אותם נהנים.

המיתוס השלישי:
אנחנו יודעים איך הילדים שלנו מרגישים
ובכן, קבלו ספויילר: אנחנו לא.
כשהחברה של הבת שלך אומרת לה שהיא מגעילה והיא לא רוצה לשחק איתה, את נעלבת נורא, העלבון הזה נצרב בך ולעולם לא תשכחי אותו. לעומתך, הבת שלך תיעלב מזה לרגע, אבל רוב הסיכויים שכבר למחרת היא תחזור להיות חברה של אותה ילדה.
כשהחבר של הבן שלך לא מוכן לחלוק איתו משחק, אתה כבר מסמן לעצמך שלא כדאי לבן שלך לבקר שוב אצל אותו חבר, אבל תתפלא. רוב הסיכויים שהבן שלך יבקש ללכת אליו שוב. ושוב.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל מקומן להמחיש לכם כי נקודת המבט של הילדים שלנו היא נקודת מבט ילדית. היא לא נקודת מבט בוגרת כמו שלנו שמבוססת על ניסיון חיים ארוך הרבה יותר.
בנוסף, חשוב לזכור שבכל מעשה של הילדים שלנו טמון איזה שהוא רווח עבורם, רווח אותו אנחנו לא רואים. אולי הילדה שלתפיסתך מתעמרת בבת שלך היא ילדה פחות מקובלת, ועל ידה הבת שלך מרגישה טוב יותר עם עצמה? אולי הילדה המתעמרת היא מלכת הכיתה ולבת שלך נוח לחסות בצלה?
אולי אותו ילד שלא משתף במשחק הוא ילד שבהפסקות בבית הספר תמיד בוחר בבן שלך להיות בקבוצה שלו בכדורגל? אולי אותו ילד הוא חבר טוב של מלך הכיתה, ודרכו הבן שלך מגיע למעמד אליו לא היה מגיע בלעדיו?
אלה הן רק דוגמאות, שוב, אבל חשבו על כך שהסיפור הרבה יותר רחב ממה שאתם רואים, ולכן – אל תסתמכו על התחושות שלכם. אם אתם באמת רוצים לדעת איך הילדים שלכם מרגישים ולמה הם פועלים כמו שהם פועלים, פשוט נסו לדבר אתם על כך.

בהצלחה 🙂

מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים מול מטפל בקליניקה ו… מתחילים להאשים אחד את השנייה (או להפך)?
השבוע זה קרה לי פעמיים. שני זוגות שונים שישבו מולי, התחילו להאשים זה את זו וזו את זה.

אצל הזוג הראשון זה היה ממש out of the blue. הם נראו כל כך מאוחדים בדרך החינוכית שלהם לאורך כל 4 המפגשים הקודמים!
אצל הזוג השני זה כבר קצת פחות הפתיע אותי, כי השוני ביניהם היה באמת מאוד גדול.
ותכל'ס?
ממש אין לי בעיה עם זה. להוציא את כל מה שרובץ לך על הלב בחדר הטיפולים זה מתכון בטוח לצאת ממנו נקי יותר, וכשאתה נקי – אתה חושב ופועל מתוך מקום נקי. בקיצור, מבורך.

אבל מה נראה לכם?
שהילד שלכם לא רואה את מה שאני רואה?
שהוא לא רואה שאבא מאשים את אימא בכל פעם שהיא עושה משהו שנראה לו מוגזם?
– מה את קושרת לו נעליים?? בגללך הוא עוד לא יודע לקשור!
– מה את נותנת לו כל יום פיתה עם שוקולד לבי"ס? בגללך הוא יהיה בררן ושמן!
– למה את לא נותנת לו ללכת לבד לגן המשחקים? בגללך הוא פחדן!

ומה נראה לכם? שהילד לא רואה את אימא מאשימה את אבא?
– בשביל מה קנית לו את זה?? בגללך הוא מפונק!
– למה אתה מראה לו את המשחקים האלימים האלה? בגללך הוא יהיה אלים!
– שוב פעם אתה לוקח אותו לאימא שלך? בגללך הוא לא לומד איך להיות גבר!

תודו שיש לכם עוד דוגמאות למכביר, מהחיים הפרטיים שלכם… כי ככה זה זוגיות, ברור. יש סיבה ותוצאה, ותמיד יש את מי להאשים – הרי הוא/היא עומד/ת כאן ממש ליד!

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/a-set-of-vector-cartoon-illustrations-the-patient-is-talking-with-a-psychotherapist_1265775.htm'>Designed by Freepik</a>

העניין הוא שההאשמות האלה אולי נכונות (ילד שיאכל כל יום פיתה עם שוקולד עשוי להיות בררן ושמן, ילד שלא משחררים אותו ללכת לבד עשוי להיות פחדן, ילד שכל פעם קונים לו משהו עשוי להיות מפונק וכן הלאה…), אבל הן לא פרודוקטיביות. הן לא מקדמות אותנו לשום מקום, אלא משאירות אותנו במעגל של האשמות ושל כעס, ואם זה לא מספיק – המעגל הזה חשוף, מול עיניו ואוזניו של הילד, וזה מה שהוא לומד. ככה הוא לומד לפעול.

לעומת זאת, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את "הדבר הזה", ולנסות לפעול על פיו.
אם אני שוחר בריאות ולא כ"כ מבסוט מהסנדביצ'ים שאשתי מכינה לילדים, אנסה אני להכין את הסנדביצ'ים לביה"ס פעמיים – שלוש בשבוע.
אם לא מוצאת חן בעיני העובדה שבעלי לוקח את הילדים לאימא שלו בכל פעם שהוא אתם, אנסה להציע להם אלטרנטיבה מגניבה יותר.
אם אשתי לא מסוגלת לשחרר את הילד לבד בגן המשחקים – אצא אני אתו לשם ואנהג לפי רצוני.
אם אשתי קושרת לילד את שרוכי הנעליים, אקדיש אחר צהריים שלם ללמד את הילד לקשור אותם בעצמו.
אם המשחקים של בעלי לא נראים לי הולמים את גיל הילד, אקח אותו למקום אחר בזמן בו בעלי משחק.
וכן הלאה.

הטחת האשמות בין בני זוג היא אולי טבעית, אבל היא מכניסה אווירה לא פשוטה לקשר הזוגי ולחיי המשפחה ולרוב – היא לא גורמת לדברים להיפסק. אם אנחנו באמת רוצים ללמד משהו, להעביר את מה שחשוב לנו להעביר, אנחנו יכולים רק לקחת אחריות על החלק שלנו בעניין, לייצר איזון בין מה שבן/ת הזוג  נותן לבין מה שאנחנו נותנים.
כך, גם הילד מרוויח – הוא לומד להכיר את שני ההורים במידה שווה, לומד להכיר חוויות שונות, דרכי התמודדות שונות וכדומה, וגם ההורים מרוויחים – במקום אווירה של כעס ואשמה, יש לנו אווירה פרודוקטיבית יותר, בה שני ההורים נושאים בנטל של מה שחשוב להם.

בהצלחה 🙂

מ' ו-ע' הגיעו אלי לקליניקה בעקבות משבר שעבר על בנם בן ה-6.5, עם המעבר לכיתה א'.
דיברנו על הילד, צפיתי בהם בביתם, חזרנו לקליניקה ומצאנו דרכים לסייע לילד לצלוח את המשבר.
ואז התחילו מ' ו-ע' להתווכח.
על מה?
על מיקום מגירת הממתקים בבית.

מ' הציף את הקושי שלו לראות את ילדיו במשך ימים שלמים עם עוגייה ביד.
ע' הציפה את החזון ההורי שלה – ליצור בית מכיל ומאפשר, בו אין כללים וחוקים, אלא ילדים שגדלים בתחושה של חופש בחירה.
"אבל הם עוד לא יודעים לבחור נכון!", הוא אמר.
"אז אפשר להסביר להם!", היא התעקשה.
"אבל למרות שאת מסבירה להם, הם עדיין כל היום עם עוגייה ביד!" הוא הרים את הקול.
"אם לא היית נוזף בהם על כל עוגייה, אולי הם לא היו נמשכים לזה כל כך!" היא לא נשארה חייבת.
אני ישבתי בכסאי, מעבירה את מבטי מן האחד לשנייה, כמו במשחק פינג פונג, מנסה להבין מה מסתתר מאחורי העוגיות.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/gingerbread-man-turquoise-pattern_823276.htm'>Designed by Freepik</a>

לפתע השתררה שתיקה ושניהם הסתכלו אלי בחיוך מבויש, כאילו סטו מן הנושא.
ובכן – הם ממש לא סטו מן הנושא. מגירת הממתקים הייתה הסמן, הסימבול, להבדלים בגישות ההוריות שלהם, והביאה אותנו היישר אל לב לבה של הדרכת ההורים – יצירת מערכת משותפת של הערכים והכללים עליהם נשען החינוך בבית.

כל אחד מאיתנו מגיע עם חזון הורי, שאיפות, או אפילו ידיעה "כמו מי אני לא רוצה להיות". אולם כאשר אנו נפגשים עם ההורה השני/ה אתו/ה נגדל את הילדים, עלינו לקחת גם את החזון ההורי שלו/ה בחשבון.
אז מה עושים כשהורה אחד רוצה לאפשר לילדים מגירת ממתקים נגישה וכשההורה השני רוצה שהממתקים יהיו בארון גבוה, בשליטה בלעדית של ההורים?
מה עושים כשהורה אחד דוגל ב"זרימה טבעית" וההורה השני מאמין שילדים צריכים מערכת חוקים ברורה כדי לגדול בה בביטחון ובאושר?
עושים פוס.
מעלים את הדברים על הכתב בשיטת הרמזור, משכנעים זה את זה בנחיצות ובחשיבות של הערכים שכל אחד מאמין בהם, ומנסים להגיע למכנה משותף אחד, כזה שניתן "לנהל" את הבית על פיו.

ע' ו-מ' החליטו, לבסוף, להשאיר את מגירת הממתקים במקומה הנגיש, אך לייצר כלל בבית בו אוכלים רק ממתק אחד בכל יום. כל ילד יכול לפתוח את המגירה בזמנו החופשי ולבחור ממנה מה שהוא רוצה, אך רק פעם אחת בכל יום.
זה לא הפתרון האידאלי מבחינת ע' וגם לא הגשמה מוחלטת של שאיפותיו של מ', אבל זאת פשרה ששניהם יכולים לחיות אתה לאורך זמן.
החשיבות העיקרית, מעבר לכך של-ע' ו-מ' היה נושא אחד פחות להתווכח עליו, היא ההשפעה על הילדים:
תארו לכם את ילדיהם של ע' ו-מ' – מצד אחד היה מותר להם לגשת אל המגירה ולהוציא ממתק מתי שרצו, אך מן הצד השני הם "חטפו" גערות בכל פעם שעשו כן.
ומאחר שמגירת הממתקים היא רק קצה הקרחון, שתי הגישות ההוריות השונות של ע' ו-מ' באו לידי ביטוי בדיוק באותו אופן במקרים אחרים – כמה ומתי מותר לשחק בפלאפון של אמא, באיזו שעה צריך ללכת לישון, ועוד.

הסוד הוא, כמו תמיד – בתקשורת; מדברים, מחליטים ומתחילים לתרגל בבית.
בהצלחה!

מטבע הדברים, הורים שמגיעים להדרכת הורים או לקבוצת הורים, נמצאים בשלב מתקדם מבחינת המודעות להורות שלהם והידיעה כי עליהם ללמוד כיצד לשפר את המיומנויות ההוריות שלהם.
לאחרונה, אני פוגשת יותר ויותר הורים ובעיקר אמהות שעושים ועושות מאמץ עילאי להיות אמהות מדהימות ואבות מדהימים וליישם כל מה שקראו, למדו ושמעו בנוגע להורות טובה:
הם אומרים תמיד את הדבר הנכון, "משיימים" לילד רגשות, מסבירים לו מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים, מסבירים לילדים מדוע הם אינם מתערבים להם במריבות, משתפים מקרים שקרו להם כי צריך לשתף, מתייעצים כי צריך להתייעץ, עומדים מן הצד כשהילד נכשל או טועה כדי שימצא לבד את הפתרון הנכון, מספרים סיפור לפני השינה כי זה מעודד קריאה, מקדישים זמן איכות לכל ילד בכל יום כי כך נכון לעשות וכן הלאה…

באחת הצפיות שערכתי אצל אחת המשפחות, ראיתי אמא אחת כזאת, מרשימה ומקסימה, אשר ממש "עבדה" בלהיות אמא טובה – דיברה, הסבירה, שמעה טיעונים, חילקה תפקידים, חיבקה, שיתפה, התייעצה, בישלה ארוחת ערב בריאה ומזינה, התחשבה בכל ילד ו… היתה מותשת בסופו של היום. גם אני יצאתי מותשת, אם לומר את האמת.

(תמונה: freepik)

אנחנו קוראים, לומדים ומפנימים כל כך הרבה חומר על "הורות טובה", עד שאי-שם בדרך אנחנו שוכחים לעצור ולעשות סלקציה – מה מתאים לי? מה מתאים לילדים שלי? עד איפה אני מתאמץ? איפה אני שומר את האותנטיות שלי ונותן לעצמי להגיב באופן ספונטני?
מעבר למותשות שמגיעה עקב ה"עבודה" ההורית הקשה, אנחנו חייבים לעצור לרגע ולחשוב גם על הילד – מה הוא רואה? איך הוא חווה את זה?
הילדים שלנו לא נמצאים איתנו בעבודה, לא מבינים את ענייני האגו שלנו, לא רואים את המאבקים הכלכליים, החברתיים והמקצועיים שלנו. הם כן רואים אותנו בבית, ומבחינתם זה ה-100% שלנו. במקרים של "סופר אמא" או "סופר אבא",
הילד רואה מולו דמות מושלמת – חזקה, אסרטיבית, סמכותית, משיגה מה שהיא רוצה, נותנת לכל אחד את מה שהוא צריך מתי שהוא צריך, מופיעה מאמצע שום מקום כדי לסייע, רואה את התמונה כולה ולא נותנת לשום דבר ליפול בין הכיסאות.
הבעיה היא,
שילד שחווה כך את ההורה שלו, רואה מודל בלתי אפשרי לחיקוי.
בנוסף, ילד שלא חווה תגובות אותנטיות מההורה שלו, לא לומד להביע את עצמו בצורה אותנטית.

אני לא אומרת שעכשיו עליכם לקחת את כל עצות ההורות המיטבית ולזרוק אותן לפח… העניין הוא רק במינון, לקחת באופן מודע את מה שמתאים לכם, ולהבין שלפעמים מותר, גם לכם וגם לילד, לחוות משהו אחר.
אם עבר עלי יום רע בעבודה ובא לי אחה"צ שלהם להתכרבל מול הטלוויזיה (למרות שזה לא "חינוכי"), אם חזרתי עצבני מיום שהלך לא כמו שתכננתי ואין לי סבלנות להקריא סיפור (למרות ש"צריך"), אם הבטחתי לילד להרכיב אתו לגו אבל אני כבר ממש עייף (למרות שהבטחתי לו) – חשוב שהילד יחווה גם את זה, את העובדה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואת העובדה שלמי שעומד מולו יש גם רגשות, רצונות, מיגרנות, עייפות או סף עצבים נמוך בימים מסוימים.

שוב, העניין הוא במינון וב"טון" השולט בבית. אם החוויה הכללית של היחסים שלנו עם הילדים היא טובה, מכילה ומושקעת, הרי שלפעמים מותר לנו גם להוריד את הגלימה ולנוח לרגע…

בהצלחה!