בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"

עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

מ' ו-ע' הגיעו אלי לקליניקה בעקבות משבר שעבר על בנם בן ה-6.5, עם המעבר לכיתה א'.
דיברנו על הילד, צפיתי בהם בביתם, חזרנו לקליניקה ומצאנו דרכים לסייע לילד לצלוח את המשבר.
ואז התחילו מ' ו-ע' להתווכח.
על מה?
על מיקום מגירת הממתקים בבית.

מ' הציף את הקושי שלו לראות את ילדיו במשך ימים שלמים עם עוגייה ביד.
ע' הציפה את החזון ההורי שלה – ליצור בית מכיל ומאפשר, בו אין כללים וחוקים, אלא ילדים שגדלים בתחושה של חופש בחירה.
"אבל הם עוד לא יודעים לבחור נכון!", הוא אמר.
"אז אפשר להסביר להם!", היא התעקשה.
"אבל למרות שאת מסבירה להם, הם עדיין כל היום עם עוגייה ביד!" הוא הרים את הקול.
"אם לא היית נוזף בהם על כל עוגייה, אולי הם לא היו נמשכים לזה כל כך!" היא לא נשארה חייבת.
אני ישבתי בכסאי, מעבירה את מבטי מן האחד לשנייה, כמו במשחק פינג פונג, מנסה להבין מה מסתתר מאחורי העוגיות.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/gingerbread-man-turquoise-pattern_823276.htm'>Designed by Freepik</a>

לפתע השתררה שתיקה ושניהם הסתכלו אלי בחיוך מבויש, כאילו סטו מן הנושא.
ובכן – הם ממש לא סטו מן הנושא. מגירת הממתקים הייתה הסמן, הסימבול, להבדלים בגישות ההוריות שלהם, והביאה אותנו היישר אל לב לבה של הדרכת ההורים – יצירת מערכת משותפת של הערכים והכללים עליהם נשען החינוך בבית.

כל אחד מאיתנו מגיע עם חזון הורי, שאיפות, או אפילו ידיעה "כמו מי אני לא רוצה להיות". אולם כאשר אנו נפגשים עם ההורה השני/ה אתו/ה נגדל את הילדים, עלינו לקחת גם את החזון ההורי שלו/ה בחשבון.
אז מה עושים כשהורה אחד רוצה לאפשר לילדים מגירת ממתקים נגישה וכשההורה השני רוצה שהממתקים יהיו בארון גבוה, בשליטה בלעדית של ההורים?
מה עושים כשהורה אחד דוגל ב"זרימה טבעית" וההורה השני מאמין שילדים צריכים מערכת חוקים ברורה כדי לגדול בה בביטחון ובאושר?
עושים פוס.
מעלים את הדברים על הכתב בשיטת הרמזור, משכנעים זה את זה בנחיצות ובחשיבות של הערכים שכל אחד מאמין בהם, ומנסים להגיע למכנה משותף אחד, כזה שניתן "לנהל" את הבית על פיו.

ע' ו-מ' החליטו, לבסוף, להשאיר את מגירת הממתקים במקומה הנגיש, אך לייצר כלל בבית בו אוכלים רק ממתק אחד בכל יום. כל ילד יכול לפתוח את המגירה בזמנו החופשי ולבחור ממנה מה שהוא רוצה, אך רק פעם אחת בכל יום.
זה לא הפתרון האידאלי מבחינת ע' וגם לא הגשמה מוחלטת של שאיפותיו של מ', אבל זאת פשרה ששניהם יכולים לחיות אתה לאורך זמן.
החשיבות העיקרית, מעבר לכך של-ע' ו-מ' היה נושא אחד פחות להתווכח עליו, היא ההשפעה על הילדים:
תארו לכם את ילדיהם של ע' ו-מ' – מצד אחד היה מותר להם לגשת אל המגירה ולהוציא ממתק מתי שרצו, אך מן הצד השני הם "חטפו" גערות בכל פעם שעשו כן.
ומאחר שמגירת הממתקים היא רק קצה הקרחון, שתי הגישות ההוריות השונות של ע' ו-מ' באו לידי ביטוי בדיוק באותו אופן במקרים אחרים – כמה ומתי מותר לשחק בפלאפון של אמא, באיזו שעה צריך ללכת לישון, ועוד.

הסוד הוא, כמו תמיד – בתקשורת; מדברים, מחליטים ומתחילים לתרגל בבית.
בהצלחה!