ארכיון תגיות: גירושים

מי אשם? אבא או אימא?

מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים מול מטפל בקליניקה ו… מתחילים להאשים אחד את השנייה (או להפך)?
השבוע זה קרה לי פעמיים. שני זוגות שונים שישבו מולי, התחילו להאשים זה את זו וזו את זה.

אצל הזוג הראשון זה היה ממש out of the blue. הם נראו כל כך מאוחדים בדרך החינוכית שלהם לאורך כל 4 המפגשים הקודמים!
אצל הזוג השני זה כבר קצת פחות הפתיע אותי, כי השוני ביניהם היה באמת מאוד גדול.
ותכל'ס?
ממש אין לי בעיה עם זה. להוציא את כל מה שרובץ לך על הלב בחדר הטיפולים זה מתכון בטוח לצאת ממנו נקי יותר, וכשאתה נקי – אתה חושב ופועל מתוך מקום נקי. בקיצור, מבורך.

אבל מה נראה לכם?
שהילד שלכם לא רואה את מה שאני רואה?
שהוא לא רואה שאבא מאשים את אימא בכל פעם שהיא עושה משהו שנראה לו מוגזם?
– מה את קושרת לו נעליים?? בגללך הוא עוד לא יודע לקשור!
– מה את נותנת לו כל יום פיתה עם שוקולד לבי"ס? בגללך הוא יהיה בררן ושמן!
– למה את לא נותנת לו ללכת לבד לגן המשחקים? בגללך הוא פחדן!

ומה נראה לכם? שהילד לא רואה את אימא מאשימה את אבא?
– בשביל מה קנית לו את זה?? בגללך הוא מפונק!
– למה אתה מראה לו את המשחקים האלימים האלה? בגללך הוא יהיה אלים!
– שוב פעם אתה לוקח אותו לאימא שלך? בגללך הוא לא לומד איך להיות גבר!

תודו שיש לכם עוד דוגמאות למכביר, מהחיים הפרטיים שלכם… כי ככה זה זוגיות, ברור. יש סיבה ותוצאה, ותמיד יש את מי להאשים – הרי הוא/היא עומד/ת כאן ממש ליד!

האשמה

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/a-set-of-vector-cartoon-illustrations-the-patient-is-talking-with-a-psychotherapist_1265775.htm'>Designed by Freepik</a>

העניין הוא שההאשמות האלה אולי נכונות (ילד שיאכל כל יום פיתה עם שוקולד עשוי להיות בררן ושמן, ילד שלא משחררים אותו ללכת לבד עשוי להיות פחדן, ילד שכל פעם קונים לו משהו עשוי להיות מפונק וכן הלאה…), אבל הן לא פרודוקטיביות. הן לא מקדמות אותנו לשום מקום, אלא משאירות אותנו במעגל של האשמות ושל כעס, ואם זה לא מספיק – המעגל הזה חשוף, מול עיניו ואוזניו של הילד, וזה מה שהוא לומד. ככה הוא לומד לפעול.

לעומת זאת, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את "הדבר הזה", ולנסות לפעול על פיו.
אם אני שוחר בריאות ולא כ"כ מבסוט מהסנדביצ'ים שאשתי מכינה לילדים, אנסה אני להכין את הסנדביצ'ים לביה"ס פעמיים – שלוש בשבוע.
אם לא מוצאת חן בעיני העובדה שבעלי לוקח את הילדים לאימא שלו בכל פעם שהוא אתם, אנסה להציע להם אלטרנטיבה מגניבה יותר.
אם אשתי לא מסוגלת לשחרר את הילד לבד בגן המשחקים – אצא אני אתו לשם ואנהג לפי רצוני.
אם אשתי קושרת לילד את שרוכי הנעליים, אקדיש אחר צהריים שלם ללמד את הילד לקשור אותם בעצמו.
אם המשחקים של בעלי לא נראים לי הולמים את גיל הילד, אקח אותו למקום אחר בזמן בו בעלי משחק.
וכן הלאה.

הטחת האשמות בין בני זוג היא אולי טבעית, אבל היא מכניסה אווירה לא פשוטה לקשר הזוגי ולחיי המשפחה ולרוב – היא לא גורמת לדברים להיפסק. אם אנחנו באמת רוצים ללמד משהו, להעביר את מה שחשוב לנו להעביר, אנחנו יכולים רק לקחת אחריות על החלק שלנו בעניין, לייצר איזון בין מה שבן/ת הזוג  נותן לבין מה שאנחנו נותנים.
כך, גם הילד מרוויח – הוא לומד להכיר את שני ההורים במידה שווה, לומד להכיר חוויות שונות, דרכי התמודדות שונות וכדומה, וגם ההורים מרוויחים – במקום אווירה של כעס ואשמה, יש לנו אווירה פרודוקטיבית יותר, בה שני ההורים נושאים בנטל של מה שחשוב להם.

בהצלחה 🙂

מה הילד שלכם לא מספר לכם ואיך תוכלו לגלות זאת בציורי משפחה?

אחד מהכלים הפופולריים בפענוח ציורי ילדים, הוא ציורי המשפחה.

כש-ע' הגיעה אלי לקליניקה, היא סיפרה שהיא ובעלה נמצאים בהליך גירושים ארוך, וכי מאיה, בתה בת ה-10, החלה לסרב להיפגש עם אביה שחי בנפרד.
לכאורה, מדובר במצב נורמטיבי, בו בת ה-10 מתבגרת ומבינה פחות או יותר מה קרה בין הוריה. במקרה הזה, היה נראה שהילדה "לוקחת צד", ואינה מוכנה לראות את אביה כאמצעי להבעת הכעס עליו, כמו גם כאמצעי להבעת ההזדהות עם אימא שלה.
ע' התלבטה מה לעשות… מצד אחד, היא הייתה רוצה שמאיה תמשיך להתראות עם אביה (כמו שאר אחיה), ומצד שני היא לא רצתה להכריח אותה, או לייצר מצב בו המפגשים עם האב יהיו "חובה", מטלה שיש לבצע.

ביקשתי מ-ע' שתבקש ממאיה לצייר את משפחתה. חשבתי שזאת תהיה דרך טובה לראות כיצד היא מתייחסת לאביה:
שקופית1

דרך הציור, ראיתי שמאיה היא ילדה שפועלת בהיגיון מלא:
כל הדמויות עומדות בבטחה על הקרקע ומצוירות באופן פרופורציונלי ואסתטי, הסדר בו מצוירות הדמויות הוא הסדר הכרונולוגי המשפחתי והסדר והארגון של הציור ביחס לדף מצביע על היותה מאורגנת. מסגנון הציור ה"מסודר" אפשר להבין שההחלטות של מאיה הן לא אימפולסיביות, אלא מושכלות.
בנושא האב, אפשר לראות שלמרות שהוא חי בנפרד מהמשפחה כבר מספר שנים, מאיה רואה אותו כחלק אינטגרלי מהמשפחה, כאילו למעשה לא עזב את הבית וכאילו לא חל שינוי במבנה המשפחתי.
אם מסתכלים על האופן בו היא מציגה את בגדי הדמויות, אפשר לראות שלשני ההורים ולאח הגדול יש חולצה צבועה, בעוד שלה עצמה ולשני אחיה הקטנים החולצות אינן צבועות. לכאורה מדובר בעניין פעוט, אך למעשה מדובר בחלוקת המשפחה ל"קואליציות". מאיה רואה את הוריה ואחיה הגדול כיחידה אחת ואותה ואת אחיה הקטנים כיחידה נפרדת.

מתוך סיפוריה של ע', למדתי שיש לה קשר מאוד קרוב עם בתה. עם זאת, בציור המשפחה הזה, לא ניכר קשר ייחודי בין האם לבת – לא בקרבה הפיזית, לא בתלבושת, לא בשיער…
אין זה אומר, כמובן, כי מאיה לא רואה את אמה כקרובה, אלא שמאיה רואה את כל משפחתה כקרובה, ולאו דווקא את האם.
עוד עלה מהשיחות בינינו, כי מאיה מאוד משתדלת לקחת חלק בחיי המשפחה, לעזור, לסייע לאחיה הקטנים ועוד. גם לפי הצורה שבה היא מציירת את עיני הדמויות, אפשר לראות את תכונת הריצוי הזאת – עיניים גדולות ו"מפתות".

ה"גבול" בצורת לב שמצויר סביב ע', הראה לי שמאיה מנסה לגונן עליה – אם מפני הבעיות שנגרמות עקב הגירושין או מפני בעיות אחרות.
ניסיונות ההגנה האלה + האופי המרצה שלה, הביאו אותי לחשוב שלא בטוח שמאיה באמת רוצה להפסיק להתראות עם אביה, אלא שהיא חושבת שאם תפסיק להתראות אתו – הדבר ימצא חן בעיני אימא שלה.
עם התובנה הזאת, ע' הלכה לשוחח עם מאיה, וכולי תקווה שהן יצליחו לדבר פתוח אחת עם השנייה, ושמאיה אכן תשוב להתראות עם אביה.

לסיכום… אם תרצו לראות איך ילדיכם תופסים את המשפחה, הסתכלו כיצד הם מציירים אותה:
– מי קרוב למי ועד כמה?
– מי מצויר בקווים דומים ומי לא?
– האם הילד מצייר את עצמו גבוה יותר מאחיו, נמוך יותר, או שווה להם?
– האם יש דמויות אותן הילד משחית? מקשקש עליהן? נמנע מלצייר להם אברים מסוימים?
– האם הילד מצייר עיניים גדולות במיוחד (פיתוי), כתפיים גדולות במיוחד (אחריות, עמדות כוח), ידיים קצרות במיוחד (אין אונים) או אברים אחרים חריגים?
– ובגדול – האם הילד מצייר את המשפחה באופן שנעים להסתכל עליה, או באופן שגורם לכם אי נוחות?

לכל שאלה על הורות – אני כאן.

בהצלחה!!
עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך גם:

ילדים להורים גרושים – איך אפשר לדעת מה קורה להם כשהם נמצאים אצל בן הזוג יומיים בשבוע??

כ' המקסימה הגיעה אלי לפגישה רביעית של הדרכת הורים. כבר מתחילת התהליך חשבתי שהיא נוהגת נכון באופן בו היא מחנכת ומגדלת את ילדיה, כפי ששמעתי ממנה וכפי שראיתי בצפייה בביתה.
הייתי מלאת התפעלות ממנה, במיוחד לאור העובדה שבמפגש הראשון, בו גם הגרוש שלה נכח, קיבלתי רושם מוטעה עליה.
כאשר היתה בנוכחות הגרוש שלה, היא הצטיירה כחלשה וכחסרת סמכות.two-arms-of-a-wrestling-match_91-2147487632
בהמשך המפגשים, העניין דובר בינינו רבות; כ' הרגישה שמסיבות עלומות היא נותנת לגרוש שלה להקטין אותה, גם בפני הילדים, וכתוצאה מכך – הילדים בוחנים את גבולותיה יותר ויותר.
מאחר ש-כ' והגרוש שלה עוד ממשיכים להיפגש לעתים, לבלות בצוותא עם הילדים ולא שומרים על מסגרת יציבה ונפרדת, רבים המצבים בהם הילדים חשופים למערכת היחסים הזאת, בה כ' "מוקטנת" על ידי הגרוש שלה.

לאחרונה, אחד מילדיה התלונן בפניה שכאשר הוא אצל אביו, הוא חווה אלימות מצידו.
אצל כ' זה העלה, כמובן, זיכרונות לא נעימים מהחיים המשותפים של השניים, כמו גם ממערכת היחסים הנוכחית שלהם והיא הגיעה אלי עם השאלה בוערת על קצה הלשון: מה לעשות כשהילד שלי אומר לי שאבא עושה לו X?

שתיקה שררה בחדר למשך מספר דקות.
מצד אחד – אם הדיווח נכון, הרי שעלינו לפעול בנושא במישור החוקי ולנסות להוציא את הילד מחזקתו של האב.
מצד שני – הילד החכם והנבון, חי כבר שנים בתוך מערכת יחסים לא יציבה בין הוריו הפרודים, והוא בהחלט יודע שהוא יכול "להצית" אותה באבחת מילה אחת.

אם כך – האם אכן מדובר באלימות או שמא מדובר במניפולציה רגשית? האם הילד מנסה להפעיל את אמו? להצית מריבה נוספת בין הוריו?
העליתי את הנושא בזהירות. כ' הסכימה איתי שזאת אפשרות. בהחלט יתכן שהילד מעצים מקרה פעוט שהיה או אפילו "מספר סיפורים".
"מה שלא יהיה," היא אמרה, "אני לא מוכנה שהוא יסבול אצל אבא שלו!"

אם הילדים לא נמצאים אצלנו – איך נדע באמת מה קורה להם בביתו של הגרוש שלנו? האם אנחנו יכולים לדעת? האם אנחנו יכולים לשלוט בנעשה שם?
התשובה היא לא.
כאשר אנחנו נפרדים, אנחנו יוצרים עבור הילדים 2 מערכות בתים שונות, עם כללים שונים, אמות מידה שונות, הרגלים שונים וכו'.
מה שחשוב לנו ואנו מיישמים בביתנו אנו – לא בטוח שחשוב ומיושם בבית השני.
זכותו של כל הורה לקבוע את הכללים בביתו, והילדים בהחלט יכולים להסתגל לשתי מערכות כללים שונות; בימי שלישי הם לא יראו טלוויזיה בכלל ובימי רביעי יראו כמה שהם רוצים. בבית אחד יאכלו ממתקים כיד המלך ובבית השני לא. אצל הורה אחד מותר לקלל ואצל הורה שני לא.
אלה הם חייהם החדשים, ולכך הם יתרגלו.
עם זאת, ילד שמספר לאמו שאצל אבא הם רק רואים טלוויזיה ולא עושים שום דבר אחר, תוך שהוא יודע שהיא מתנגדת נחרצת לטלוויזיה – לרוב מנסה, בתת מודע, להצית מחדש את מערכת היחסים בין הוריו, גם אם על דרך השלילה.

אז איך נדע אם הילד סובל בבית השני?
ננסה לעקוב אחריו ולראות – שינויים בהתנהגות, התכנסות, הסתגרות, טיקים, תופעות פיזיות זרות, פחדים וגם, כמובן, חוסר רצון ללכת את ביתו של ההורה השני או לשהות במחיצתו.
במידה בה נראה שהילד סובל, באמת, וחש פגיעה פיזית או נפשית, יש מקום לפתוח את הנושא מול בן הזוג לשעבר ומול הרשויות הטיפוליות המוסמכות.
במידה בה מה שהילד סיפר נשאר בגדר סיפור, בהחלט ניתן להבין שהוא עסוק במניפולציות רגשיות, כאלה שיציתו איזה שהוא יחס בין שני ההורים.

בחזרה ל-כ'. אחרי שדיברנו על כל האמור לעיל, הבנו שעליה לשחרר את עצמה מהאחריות על מערכת היחסים של הילדים עם אביהם ולהשקיע את מרב מרצה במערכת היחסים שלה אתם. לעשות את המקסימום בימים שלה, ולקוות שיש בכך מעין פיצוי על החסר שהם חווים, לדעתה, כאשר הם אצלו. בנוסף, היא תמשיך לעקוב אחר הבן שטען להתנהגות אלימה כלפיו (אם כי בסיום השיחה היא כבר היתה כמעט משוכנעת שמדובר בעניין פעוט).
אף אחד מאיתנו לא מוכן לסבול את המחשבה שהילד שלו סובל. הבעיה היא שהילדים שלנו יודעים זאת. הם יודעים שאם רק "יצייצו" אנחנו נתרתח ונהפוך עולמות כדי להוציא אותם מהסבל. כאן, עלינו להיות זהירים, "סוכני מוסד" קטנים – לנסות לרחרח, לשאול בעדינות, לשים לב לסימנים ולפעול לפי תחושת הבטן שלנו. לעתים הילד סובל פשוט מהפרידה עצמה.

 

מה הקשר בין צלחות חד פעמיות להדרכת הורים?

בשבוע שעבר נפגשתי עם ש'. ש', בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, מגדלת את שני ילדיה הקטנים בנפרד מאביהם. מערכת היחסים שלה ושל בן הזוג יודעת עליות וירידות, פרידות וחזרות, מריבות ואהבה, אך בתקופה זו הם גרים בנפרד זה מזו.
ילדיהם הקטנים של ש' ובן זוגה חווים, מן הסתם, קשיים בעקבות מערכת היחסים של הוריהם, ובעיקר אחד הילדים, שעלה זה מכבר לכיתה א' והופך יותר ויותר ללא ממושמע, חצוף ואלים.

 

כאשר ערכתי צפייה בביתם, ראיתי הרבה התנהגויות שאכן אפשר לשפר, אולם דבר אחד צד את עיני באופן מיוחד: בשעת ארוחת הערב, הגישה ש' לילדיה את הארוחה בצלחות חד פעמיות.

%d7%9c%d7%9c%d7%902-%d7%a9%d7%9d

מעבר להשלכות האקולוגיות של השימוש בכלים חד פעמיים במקרים בהם הם לא באמת נדרשים, הסבתי את תשומת ליבה של ש' למשמעויות הרחבות יותר של הדבר:
1. במערכת כל כך לא יציבה (כמו שיש לילדיה של ש'), עלינו לדאוג לספק לילדים את מרב היציבות במקומות בהם אנחנו שולטים – סדר יום קבוע, טקס שינה קבוע, טקס פרידה קבוע במעבר מהורה להורה וכדומה. כלים חד פעמיים הם אי קטן של אי יציבות, שהרי הצלחת בה אני אוכל היום לא תהיה כאן כבר מחר…
ילדים רבים נצמדים לכוס אהובה, לצלחת מסוימת, לסכו"ם מסוים, מאחר שפעמים רבות אותו חפץ מסמל עבורם יציבות או שליטה.
2. במערכת יחסים בה הילד הופך לחוצפן ולא ממושמע, הוא בוחן את התגובה לאי כיבוד ההורה. הגשה ואכילה בצלחות חד פעמיות משדרת לילד ש-א. איננו מכבדים את הסביבה ו-ב. איננו מכבדים אותו ואותנו.
ולכן, אם אני, ההורה, נוקט בחוסר כבוד, גם הילד יכול לנהוג בחוסר כבוד.
3. אחת מצורות ההשקעה ההוריות מתבטאות בהזנת הילדים, באוכל אותו אנחנו מבשלים או צורכים ובדרך בה הוא מוגש. אם אני, ההורה, קצר רוח וחסר סבלנות, מגיש לילדים בצלחות חד פעמיות ויוצא לשתות קפה – משמע שהילדים הם "סרח עודף" עבורי, אני ממלא את הצרכים הפיזיים המינימליים שלהם ומת שהם יכנסו כבר למיטות. בסנסורים העדינים שלהם, ילדים מרגישים דברים כאלה…
אין ספק שזה קורה בכל בית, פעם בכמה זמן, אולם אם כך נערכת ערב ערב הארוחה המשפחתית, אזי המסר שהילדים קולטים מהוריהם הוא פשוט… שאין להורים כוח אליהם, שהם לא אהובים ולא חשובים.
4. מעבר לסגולותיה הרבות של ארוחת ערב משפחתית משותפת, אחת החוויות המשמעותיות בה היא הדרך בה הילדים משתתפים – האם הם עורכים את השולחן? מפנים כלים? חותכים ירקות? שוטפים את הכלים?
בארוחה בה אוכלים בצלחות חד פעמיות, אנחנו בעצם מונעים מהילדים חלק גדול בו ניתן לקחת חלק… אין כלים לפנות או לשטוף. הכל לסל וחסל.

אם להיות כנה, כלים חד פעמיים הם רק דוגמה קטנה. בכל דבר שאנחנו עושים, פעולה שאנחנו פועלים או מילה שאנחנו אומרים, אנחנו משדרים, מבלי משים, משהו לילדינו.
לא יעזרו כל ימי המחזור בגן או בבית ספר, אם אנחנו נמשיך לא למחזר בבית.
לא יעזרו אלף מורים וגננות, אם אנחנו נקלל או נרים את הקול על גורמי סמכות.
לא יעזרו אלף קריאות "אני אוהב אותך" אם בשאר הזמן אנחנו צועקים ומשפילים את הילד.
לא יעזרו אלף הדרכות הורים אם אנחנו לא שמים את טובת הילדים וכבודם לנגד עינינו.

אנחנו דוגמנים. דוגמנים של החיים. עיני הקטנים נשואות אלינו בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, וזה – בהחלט דורש מחשבה.