ארכיון תגיות: גבולות

מי צריך סדנה לניהול כעסים?

ביום שישי האחרון, שתי אימהות מודרכות שלי שאלו, בזו אחר זו, אם יש לי המלצה לסדנה לניהול כעסים. "אני מנסה לא לכעוס, ומבינה שאני זאת שמלהיטה את האווירה בבית, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה האחת. "איך אפשר לא לכעוס עליו כשאני שומעת את כל המעללים שלו בבית הספר?!" צעקה עליי השנייה.

אין לי המלצה לסדנה כזאת, צר לי.
עם זאת, לתפיסתי, "לא לכעוס" זאת תוצאה של אימון, של תרגול רב ומתמשך.
האימון הזה חייב להגיע עם תשתית מוצקה של הבנת הגורמים להתנהגות של הילדים שמדליקה אותנו.
כדי שתוכלו לרדת לסוף דעתי, אנסה להדגים זאת על מספר מקרים נפוצים:

*הילדים מתגוששים וצועקים, ולא מפסיקים למרות שמבקשים מהם שוב ושוב

מה אנחנו עושים? צועקים עליהם, צורחים עליהם, מתפוצצים עליהם ושולחים אותם לחדר במקרה הטוב, או לכל הרוחות במקרה הפחות טוב.
מה שיגרום לנו, במקרה הזה, לא לכעוס, הוא ההבנה שהילדים משחקים, מתקשרים זה עם זה, בדרכם שלהם. מאחר שזה בסך הכל מה שהם עושים, על פניו אין בכך כל רע, נכון? אז בעצם אין סיבה לכעס.
נוכל לומר להם שאנחנו שמחים שהם נהנים, אבל אם הווליום לא ירד, ניאלץ להפריד ביניהם.
נוכל לומר שקשה לנו להיות לידם במצב הזה, אז אנחנו הולכים לחדר השני.
כל הורה והקטע שלו, אולם אם הדברים נאמרים בשקט וללא כעס – הם מתקבלים בכבוד גם על ידי הילדים.

מי צריך סדנה לניהול כעסים?

(האיור באדיבות Designed by Brgfx)

*הילד מסרב להיכנס למקלחת, למרות שהשעה מאוחרת ושעת השינה שלו מתקרבת

מה אנחנו עושים? מנסים בטוב, מנסים לשחד, מנסים לשכנע, עד שנמאס לנו ואנחנו מתפוצצים עליו בכעס. יכול להיות שהוא יתקלח בסוף, אבל שנינו נלך לישון עצבניים, נכון?
מה שיגרום לנו לא לכעוס במקרה כזה, זה להבין שהילד שלנו מחפש מקום אחד קטן לשלוט בו במהלך חייו… הוא לא בוחר מתי לקום בבוקר, לאיזו מסגרת ללכת, מה לאכול לארוחת ערב… הכל אנחנו מחליטים עליו. הוא יודע שהמקלחת נמצאת שם, בסדר היום, אבל מתחשק לו רק הפעם למרוד, ולהחליט לבד.
נוכל לומר לו שאנחנו מבינים שלפעמים הוא צריך לסטות מהשגרה, ולהציע לו אלטרנטיבה.
נוכל לומר לו שהמקלחת היא שלו, ולשחרר את העקשנות שלנו.
נוכל להציע לו לבחור איך להתקלח, עם מי, איפה וכן הלאה.
כל הורה והקטע שלו… אבל בלי כעס, ובלי להפוך את המקלחת לאקורד הסיום הצורם של היחסים שלנו ביום הזה.

*הילד חוזר מבית הספר עם תלונה מהמורה על בעיית משמעת / התנהגות
מה אנחנו עושים? מתחילים לכעוס עליו ולצעוק – "למה עשית את זה??", "מה יהיה??", "לא יצא ממך שום דבר!" ושאר פנינים שיוצאות לנו מהפה כשאנחנו מאבדים שליטה.
מה שיגרום לנו לא לכעוס, זה להבין שילד שעושה מעשה חריג שכזה בבית הספר, היה במצוקה באותו רגע. נדירים הילדים שפועלים מתוך רוע לב טהור…
אז אם הילד שלנו היה במצוקה, ננסה לתת לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך באותו רגע. הלא בבית הספר כבר צעקו וכעסו עליו מספיק!
נוכל לשאול מה הטריף אותו כל כך שגרם לו לעשות את מה שעשה.
נוכל לבדוק איתו, ביחד, אם יש משהו שאפשר לעשות כדי שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו.
כל הורה והקטע שלו… אבל שוב, בלי כעס, כי אין בו שום תועלת, חוץ מלאטום את הילד שלנו ולגרום לו לכעוס עלינו בחזרה.

רוצה לומר, שהילדים שלנו לא פועלים מתוך רוע, כמעט אף פעם!
כמעט בכל פעם שאנחנו מתים להתפרץ עליהם בלי שליטה, אנחנו יכולים למצוא את ההסבר ההגיוני להתנהגות הזאת שלהם, לנשום רגע, ולחשוב איך להגיב מבלי להרוס את מערכת היחסים שלנו איתם.
רק לעצור רגע, ולחשוב.
ככל שעושים את זה יותר – כך זה מגיע כבר באופן טבעי, והרי לכם סדנה עצמית לניהול כעסים בהורות.

בהצלחה!

 

 

תנו להם לצעוק!

שעון החורף מביא איתו פריחה של מקרים חדשים בקליניקה 🙂

בשבוע האחרון קיבלתי שלושה זוגות הורים חדשים, מודאגים, שטענו שהילדים לא מקשיבים להם, לא יודעים לקבל סמכות, אין להם גבולות וכן הלאה.
כהרגלי, יצאתי לצפייה בבתי המשפחות, ולמרות שכל אחת מהן שונה בתכלית – יכולתי לזהות נקודה אחת משותפת:
בגלל שעון החורף, ההתכנסות הביתה מתבצעת מוקדם יותר.
אם בימי הקיץ אפשר לשחק בחוץ, בגינה, בגן השעשועים או אצל חברים עד שעת ארוחת הערב והמקלחות, הרי שעכשיו, כבר מ-17:00 כל הילדים נמצאים בבית, ו"אין לאן לברוח".
למרות זאת, הילדים עדיין במצב ערות מלא, רוצים לשחק, להשתולל ולפרוק את האנרגיות שצברו בגן או בבית הספר.
אז הם משחקים.
הם משחקים משחקי דמיון שכוללים ריצות ואיומים מדומיינים בחרבות, משחקים תופסת בבית, מסיעים כלי רכב מפלסטיק במסדרון, מתגוששים ביניהם ו… עושים הרבה רעש.

בכל אחד מהבתים בו הייתי, ראיתי את ההורים מנסים "להשליט סדר" – "לא לשחק בחרבות בתוך הבית!", "אל תבעט בו!", "תביאו פאזל!", או פשוט – מדליקים את הטלוויזיה כדי להשקיט את האווירה ולהשתיק את הילדים.

תנו להם לצעוק!
אז נכון, אפשר להשליט סדר ולייצר שקט בבית, אבל זה בדרך כלל יבוא רק אחרי שנתעצבן, נצעק ואולי נעניש את הילדים. לא חבל?

הלא הם לא עשו משהו לא בסדר… הם רגילים להוציא אנרגיה בשעות האלה, לשחק עם חברים, לרוץ, לקפוץ, לקרוא קריאות קרב…

מה שאני מציעה לכם, ההורים, זה לשנות את נקודת המבט שלכם.

להחליט עם עצמכם שעד שעה מסוימת, אתם מסוגלים לספוג את ה"רעש" הזה ולתת לילדים לשחק כאוות נפשם. ואם קשה לכם עם הרעש, קנו לכם זוג אטמי אוזניים.
כי מה שקורה כרגע, זאת הידרדרות חלקלקה של מערכת היחסים שלכם עם הילדים ("אל תרוץ!", "מספיק לקפוץ!", "כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מרשה להסיע את המשאית בבית?", "מספיק כבר!", "שב רגע!", "תפסיקי לצעוק!"); אתם מרגישים שהם לא מכבדים את הסמכות שלכם, אבל מה שקורה זה שבעצם אתם לא מכבדים את הצרכים שלהם,
וכל זה קורה רק מאחר שתנאי הסביבה השתנו, וזה לא מגיע לא להם ולא לכם.

הכינו לעצמכם כוס קפה, שבו עם האטמים באוזניים ונסו לא להתרגש. הודיעו לילדים שהם יכולים לשחק עד השעה עליה תחליטו, ועד אז – נסו להימנע מלהעיר הערות או לשלוט בסדר שהופר.
כך תגיעו לשעות הערב ברוגע יחסי, אחרי שלא רבתם, לא צעקתם ולא התעצבנתם אחר הצהריים, ואחרי שהילדים שיחקו והוציאו את מנת האנרגיה הדרושה שלהם.

בהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים

ילד זה לא כוסברה!

הרבה זמן אני מסתובבת עם הפוסט הזה בבטן… בחצי השנה האחרונה ראיתי ב-3 משפחות את המצב עליו אני הולכת לספר. וזה היה עצוב.
"המצב" הוא ילד אחד או ילדה אחת במשפחה שהוא או היא פחות אהובים.
אלה ילדים, שכמעט כל דבר שהם עושים, מקפיץ את ההורים. אלה ילדים, שטון הדיבור של הוריהם משתנה ומרצין ברגע שהם פונים אליהם. שהבעות הפנים פחות שמחות ורכות כאשר הם מדברים אתם.

לכאורה, הילדים הפחות אהובים לא מרגישים בכך, כי המילים בהן משתמשים ההורים הן אותן מילים בהן הם משתמשים בתקשורת מול האחים האחרים, אבל המימיקה, הבעות הפנים, וטון הדיבור שמשתנים (גם אם אנחנו לא שמים לב או מתאמצים לא לעשות את זה) – עוברים היישר אל לבם של הילדים, ומתיישבים שם, לעתים לנצח.

עכשיו, בואו… ילד זה לא כוסברה, כן?

אי אפשר לא לאהוב את הילד שלנו, לומר עליו "זה לא לטעמי".
למרות שבאמת, לפעמים, מה שהילד עושה, איך שהוא נראה, הדברים שמעניינים אותו – הכל יכול להיות לא לטעמנו, אבל (וזה אבל גדול!) אנחנו לא יכולים להיות שם. מתוקף תפקידנו כהורים, זה מצב שעלינו לדאוג לצאת ממנו, ומהר.

המצבים האלה מגיעים, לרוב, כאשר אנחנו מצפים משהו מהילד, והוא או היא לוקחים את החיים לכיוון אחר;
לי חשובים הלימודים – הילד שלי תלמיד גרוע.
אני ספורטאי בנשמה – הילדה שלי בטטת כורסה.
אני יצור חברתי, תמיד מוקפת בחברים – הילד שלי "יושב בית", מתבודד.
אני אדם שקט ומופנם – הילדה שלי מוחצנת.
אני אדם ערכי, אידיאליסט – הילד שלי חושב רק על עצמו ועל המחשב שלו.
וכן הלאה.

ברגע שזה קורה, ואנחנו לא מצליחים "לשלוט" ולהביא את הילד/ה לכיוון שלנו (פשוט כי הוא אחר), אנחנו מתחילים להתאכזב. ברגע שאנחנו מאוכזבים, הבעות הפנים שלנו משתנות, טון הדיבור שלנו משתנה, וכל היחס שלנו לילד/ה משתנה.

ילד זה לא כוסברה!

כשזה קורה,
כשאנחנו פחות סבלניים, חומלים ונהנים מהילד הזה, הספציפי, הוא יודע את זה.
בתוך תוכו, הוא מרגיש שהוא מאכזב את הוריו פעם אחר פעם.
אתם יודעים כמה קשה לילד בן 7, לילדה בת 11 ואפילו לילד בן 20 להסתובב בעולם עם תחושה שהם אכזבה להוריהם? יכולים לדמיין איזה משא כבד זה?

אז מה עושים?

אז באמת מה עושים? הרי זה מצב לא פשוט, לא לילד ולא להורה… אף הורה לא רוצה לסלוד מהילד שלו, הוא פשוט מגיע לשם, בטעות.
מה שצריך לעשות, זה ללמד את עצמנו להרגיש אחרת, על ידי זה שנלמד להכיר את הילד שלנו מכל הצדדים, ולא רק מההיבטים החשובים לנו. אפשר ממש להעלות על דף את רשימת התכונות הטובות שיש לילד שלנו – נדיב, סקרן, מנומס, מכבד, חבר טוב, אחראי, אח טוב, נקי ומסודר, יצירתי, חכם, ספורטיבי, יודע לחלוק, שאפתן ועוד – ולהתחיל להרגיש אותה. להפסיק להרגיש את הצדדים בילד אליהם אנחנו פחות מתחברים, ולהתחיל להרגיש את כל הצדדים הנהדרים אשר לא התייחסנו אליהם עד כה.

ומשם זה יבוא. מהרגש.

ילדים יודעים טוב מאוד כשאנחנו מזייפים. אם אנחנו אומרים "איך היה לך היום, מתוקה?" כשבפנים אנחנו ממש מפחדים מהתשובה, ובכלל לא חושבים שהיא מתוקה – היא יודעת את זה. אם אנחנו אומרים "לילה טוב, מתוק!" ומתכופפים לנשק אותו נשיקת לילה טוב, למרות שכל מה שבא לנו זה לסגור את האור ולא לראות אותו עד הבוקר – הוא יודע את זה.

רק כשנרגיש אחרת כלפי הילדים האלה, השונים מאיתנו, רק אז הבעות הפנים שלנו ישתנו מעצמן, כמו גם טון הדיבור שלנו. ורק אז, הילדים האלה שלנו, שפחות התחברנו אליהם באופן טבעי, יפסיקו להרגיש שהם מאכזבים אותנו 24/7 ויתחילו להרגיש אהובים, שייכים ו… רגילים.

המגירה הסודית

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התגברות

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

איך לא להתערב במריבות של הילדים ולהישאר בחיים

"את כל הזמן אומרת לי לא להתערב, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה לי אימא מקסימה אחת, שעברה אצלי הדרכת הורים בעבר ואף השתתפה בקבוצת אמהות שהנחיתי. "…אני מקשיבה לך ומיישמת הכל, אבל כשהם רבים והגדול כל הזמן מציק לקטן, אני חייבת להתערב!"

אז זהו, שאת לא.

סליחה על ההשוואה, אבל בואו ניקח לשם המחשה את עולמם של הכלבים (אני מאוד אוהבת כלבים. לא לכעוס :)) –
כאשר שני כלבים מטיילים עם הבעלים שלהם, קשורים ברצועה, ברוב המקרים הם ינהמו זה על זה, יחרחרו מלחמה או ישיבו מלחמה, ללא כל קשר לגודל שלהם או לעצמה שלהם.
הרצועה והבעלים מספקים להם תחושת כוח מדומה.
לעומת זאת,
כאשר שני כלבים חופשיים, ללא רצועה, נפגשים זה עם זה, הם ירחרחו זה את זה בחשדנות, ואז נראה את אחד מהם שוכב על האדמה, מתרפס, ואת השני עומד כמנצח מעליו.
הם מקבעים לעצמם מעמדות.

איך לא להתערב במריבות של הילדים ולהישאר בחיים

(התמונה באדיבות: Designed by Freepik)

עכשיו בואו נחזור לילדים.

כאשר אנחנו מתערבים במריבה של הילדים, אנחנו (אם נרצה או לא נרצה), נוקטים עמדה, מצדדים באחד מהם. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו מעניקים להם את הרצועה, את הכוח המדומה.

אם ניזכר לרגע במעשינו פה… נזכור שהמטרה שלנו היא לחנך את הילדים, כלומר – להכשיר אותם להיות אנשים בוגרים. אנחנו רוצים שהם ידעו להשתמש במה שיש להם, למנף את התכונות ואת תנאי החיים שלהם.
אם הקטן סובל באופן תדיר מהצקות של הגדול – עליו ללמוד כיצד להימלט מהן, כיצד לשחד את אחיו שיפסיק להציק לו, כיצד להתחנף אליו, או כל דבר אחר שהוא מסוגל לעשות.
אם הגדולה סובלת מהצקות של הקטנה – עליה ללמוד להשתמש באופי וביכולות שלה כדי לעמוד אל מול אחותה; להסתגר בחדר, לאיים עליה, לקחת לה דברים…
כן, כן. ממש ככה.
כל אחד מהילדים בבית צריך ללמוד "לשרוד" בעולם, באמצעות מה שיש לו.
גם אם נראה לכם שהקטן כל הזמן סובל מהגדולה, או הגדול כל הזמן מציק לקטן, אלה הם מעמדות שהם מקבעים ביניהם, ואל לנו להתערב בהם.

אם נחזור לעולמם של הכלבים, נגלה כי לאחר תקופה בה נשמרו המעמדות ובמשך זמן מה המתרפס היה מתרפס והחזק היה חזק – המתרפס מתחיל קצת פחות לשכב על הארץ והחזק מתחיל לוותר לו, ובהמשך מתקיימת ביניהם מערכת יחסים של כבוד.
אם אנחנו, הבעלים, מפריעים להם בתהליך הזה, כל אחד מהכלבים יחוש חזק יותר ממה שהוא, והדרך למלחמת עולם ביניהם תהיה קצרה.

בחזרה אל הילדים – אם ניתן להם לקבע את המעמדות ביניהם בעצמם, כל אחד מהם ילמד לכבד את "השיגעונות" של השני, את החכמה, את החוזק, את חוש ההומור, את העדינות או כל תכונה אחרת בה הוא משתמש. ומתוך הכבוד הזה, יפחתו ההצקות והמריבות.

אז מתי מתערבים בכל זאת??

הרבה פעמים אני שומעת הורים שאומרים שהם מתערבים "רק כשיש דם"… זאת גם אופציה 🙂 אבל בגדול, עלינו להתערב באמת כשהריב גולש לאלימות או חוצה את הכללים הברורים שהגדרנו בבית (קללות, שבירת חפצים, עלייה עם נעליים על הספה או כל דבר אחר שאסור אצלנו בבית).
אבל גם כשאנחנו מתערבים – אנחנו לא באמת מתערבים, אלא רק מפרידים. "אתה לפה ואתה לפה." בלי להיכנס למהות המריבה, מי לקח למי ומי עשה מה למי. אנחנו לא שופטים ולא מעוניינים לתת כוח מדומה לאף אחד מן הצדדים.
זה אמנם מצריך מאיתנו לנשום עמוק, לצאת אל הגינה / המרפסת, לקטר על הרעש… אבל זה בהחלט עדיף על להתערב להם במריבה ולגרום לכך שהילדים יצטרכו אתכם בכל פעם שיידלק ביניהם הניצוץ.

נסו את זה בבית.
הב הב 🙂

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:
ילדים לא מסתדרים בשלשות…

רוצים סמכות הורית? הנה דרך מצוינת לבנות אחת כזאת:

אבא טרוט עיניים נכנס אל הקליניקה: "שוב לא ישנתי כמעט כל הלילה. הבן שלי רגיל להירדם רק עם אשתי, ומאז שהיא עובדת במשמרות, בכל ערב שהיא לא נמצאת אני אוכל אותה!"
***
אימא משתפת במפגש פתיחה של קבוצת הורים: "הבת שלי עונה לי! על כל דבר היא מתחצפת! 'לא רוצה, מה תעשי לי?' זאת התשובה הקבועה שלה ואני מתחרפנת!!!"
***
אימא נוספת, במפגש 1:1 בקליניקה: "הבת שלי לא עושה שום דבר שאני מבקשת ממנה. היא פשוט מתעלמת ממני, לא חשוב כמה אני צורחת עליה."
***
ובכן, מן הסתם, רוב הזוגות שמגיעים אלי, מגיעים בשל חוסר היכולת לייצר סמכות הורית בבית. מה זה אומר בכלל, סמכות הורית?
סמכות הורית היא היכולת שלנו, ההורים, להכפיף חוקים, כללים וגבולות בבית, כאלה שיתרמו לחינוך הילדים שלנו וגם יגנו עליהם.
אם נהיה כנים, כאשר הורים מגיעים אלי לקליניקה, הם רוצים לייצר מצב בו הם אומרים משהו, והילד עושה זאת, בלי להתנגד, בלי להתווכח ובלי להתחצף.

מאחר שרובנו לא מפקדים בצבא ולא מעוניינים לייצר "חיילים קטנים" בבית, אני רוצה להציע לכם דרך נהדרת לתקשר עם הילדים בסיטואציות מסוימות. דרך התקשורת הזאת תסייע לכם לבנות את הסמכות שלכם, כלומר – תסייע לכם להשיג שיתוף פעולה מן הילדים בסיטואציות מסוימות.
וכמובן שכאשר נשיג שיתוף פעולה, אז נוציא הרבה כעסים מהמערכת, נייצר אווירה טובה יותר בבית וכולנו נרוויח.

family-1150995_1920

הדרך עליה אני מדברת היא דרך שיחה קצרה שההורה יוזם, בעקבות התנהגויות שלא מתאימות לו ולהלך החיים בבית.
על מנת להדגים אותה, נחזור אל הסיטואציות שתיארתי בהתחלה:
1. ילד שבוכה כל הלילה כשאמו לא נמצאת
כאשר הילד והאב נמצאים לבד בסיטואציה נעימה (למשל בדרך חזרה מהגן), האב אומר:
"תשמע חמוד, בכל פעם שאימא לא נמצאת להרדים אותך, אתה בוכה נורא ולא נרגע. הצעתי לך להרדים אותך, הצעתי לך לבוא אלי למיטה, הצעתי לשבת לידך… אבל אתה רק בוכה וככה שנינו לא ישנים. אימא התחילה עבודה חדשה והיא לא תהיה בבית X ערבים בשבוע, מה אתה מציע שנעשה? איך נישן טוב שנינו?"
2. ילדה שמתחצפת
כאשר הילדה ואמה נמצאות ברגע שקט, האם אומרת:
"תשמעי מתוקה, נכון בכל פעם שאני מבקשת ממך משהו את עונה לי לא יפה? אני לא רוצה לריב אתך כל היום במקום שנשחק ונעשה כיף ביחד. אני גם רוצה שאת תסדרי את התיק שלך לבית הספר, שנאכל ארוחת ערב כמו שצריך ושתיכנסי למקלחת אחר כך. מה את מציעה שנעשה? איך אני יכולה לבקש את הדברים האלה בלי שנריב?"
3. ילדה שמתעלמת
שוב, ברגע שקט ונחמד יחסית, על האימא לומר:
"אהובה שלי, אני ממש מתגעגעת לדבר אתך… בזמן האחרון אני רק צועקת עלייך ואת לא עונה לי. איך את מציעה שנחזור לדבר כמו אימא ובת שאוהבות אחת את השנייה?"

מה עשינו בזה?
גרמנו לילד שלנו לחוש שאנחנו רואים אותו, ושאנחנו רוצים גם בטובתו ולא רק בטובתנו. עצם הקדשת הזמן לשיחה, הרצון לשתף ולשמוע את הצד השני – מייצרים הרבה כבוד. כשאתם תכבדו את הילד ותבקשו לשמוע את דעתו ואת פתרונותיו, הילד ירגיש שייך, ירגיש אהוב וירגיש חשוב. וכאשר ילד מרגיש תחושות שכאלה – הוא נוטה להתפרץ פחות, לרטון פחות ולהתחצף פחות.

מתי ולמי זה מתאים?
השיטה הזאת מצוינת כמעט לכל גיל, מעל 4-5, כאשר הילדים כבר מבינים עניין, זוכרים מה היה אתמול ומה יהיה מחר.
השיטה הזאת מצוינת לפתרון בעיות "כרוניות", כאלה שחוזרות על עצמן שוב ושוב ומעיבות על האווירה בבית.

ואם הילד מביא פתרונות שלא מקובלים עלינו?
אז לא נקבל אותם… שיחה עם כבוד הדדי היא שיחה בה כל צד שומע את הצד השני ומביע את דעותיו. ביחד תגיעו לפתרון שמקובל על שניכם, גם אם כל צד יצטרך להתגמש מעט. בסופו של דבר, לילדים ולנו יש את אותו האינטרס – לחיות ביחד, כמשפחה, באווירה אוהבת ותומכת.

ומה הקשר לסמכות הורית??
באמת שלא הבנתם? 🙂
דרך השיחה הזאת, אנחנו מסבירים לילד מה אנחנו מצפים ממנו, מהם הכללים בבית ומהם הגבולות שלנו. ביחד, אנחנו מוצאים דרכים לעמוד בכללים הללו ולשתף פעולה.
וזאת סמכות הורית. שקטה, מכילה ואפקטיבית.

בהצלחה 🙂

כלל חשוב לחיים, שיעזור לכם להפסיק לכעוס על הילדים

אחד מהדברים הכי מעצבנים ומתישים בהורות שלנו, הוא הכעס שמתעקש להתפרץ בדיוק בזמנים הכי לחוצים… הילד לא מתארגן מספיק מהר בבוקר? כעס! הילדה לא משתפת במשחק את החברה שהגיעה במיוחד? כעס! הילדים משתוללים במיטות במקום ללכת כבר לישון? כעס! הילד לא מכין שיעורי בית? כעס!

מתי הכעס שלנו מתפרץ?
אנחנו כועסים כשאנחנו חסרי אונים, כשניסינו את כל מה שאנחנו יודעים כדי לפתור את המצב ולא הצלחנו. הסברנו, איימנו, הענשנו, ועדיין – הילד ממשיך בשלו. אז עולים מאיתנו הקולות הגבוהים ואנחנו גוררים את עצמנו ואת הילד למריבה כועסת וקולנית, שמחרבת לנו את היום, ומחרבת את האווירה המשפחתית כולה.
התוצאה ארוכת הטווח של הכעס, היא מערכת היחסים שלנו עם הילד, שהולכת ונהיית עכורה, ככל שאפיזודות הכעס מצטברות. איך אפשר ללכת לומר לילד לילה טוב בחיוך וליטוף, כשלפני עשר דקות צרחתי עליו שייכנס כבר למקלחת אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לו??

שקופית1

(התמונה באדיבות <a href="https://www.freevector.com/bunny-cartoon-character">FreeVector.com</a>)


איך נוכל לא לכעוס?
הפתרון לכעס, הוא לא להישאר חסרי אונים. לדעת שיש לנו פתרון-קצה לסיטואציה.
בדיוק כמו אצל הילדים – כך גם אצלנו; כשאנחנו מוכנים מראש לטווח האפשרויות, אנחנו נשארים רגועים יותר.
פתרון הקצה הזה יכול להיות תובנה או דבר מעשי, אך בכל מקרה הוא תוצאה טבעית או יזומה אליה אנחנו מוכנים מראש.

איך עושים את זה?
חושבים על המצבים היומיומיים בהם אנחנו מתפרצים, ומנסים למצוא להם פתרונות.
על מנת לסייע לכם, אביא כאן מספר דוגמאות מהקליניקה:
1.
הילד מושך את הזמן ולא נכנס למקלחת למרות שאנחנו אומרים לו "נו כבר", "יאללה", "הגיע הזמן", "בוא עכשיו"?
הפתרון: להראות לו על השעון עד איזו שעה אנחנו מצפים ממנו להתקלח / פנויים לעזור לו להתקלח. אם תעבור השעה – הוא ילך לישון בלי מקלחת. (כן, כן. תרגיעו כבר את עניין המקלחת… גם אם הילד ינצל את המצב, כעבור 3-4 ימים הוא כבר ייכנס למקלחת בעצמו!)
2.
הילד מושך את זמן ההתארגנות בבוקר ומביא אתכם "אל הקצה" כשאתם כבר מאחרים לעבודה בגללו?
הפתרון: להודיע שאתם יוצאים מן הבית בדיוק בשעה היעודה ולהראות לו שקית צבעונית ויפה אליה ייכנס כל מה שהוא לא הספיק לעשות (מבגדים, דרך מברשת שיניים ועד ארוחת בוקר).
3.
הילד ממשיך לשחק במחשב למרות שאתם מבקשים ממנו לכבות אותו שוב ושוב?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם מנתקים את הכבל מהחשמל / סוגרים את הראוטר (ולעשות זאת, אם צריך).
4.
כל שעות אחר הצהריים אתם מכרכים סביב הילד שיבוא להכין שיעורים, עד שהזמן נגמר ואתם צועקים עליו?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם פנויים לעזור לו עם השיעורים. אם הוא לא מגיע בשעה היעודה, להבין שזאת בעיה שלו. או שיפתור אותה בעצמו, או שיגיע לבית הספר ללא שיעורים ויתמודד מול המורה.
5.
הילד מזמין חבר ומסרב לשתף אותו במשחקים שלו?
הפתרון: לקחת את הילד הצידה ולומר לו שזה ממש בסדר אם לא בא לו לשתף, אבל החבר ילך עכשיו הביתה (וכן, אפשר להסביר להורים של החבר שהדברים לא עלו יפה ושתנסו שוב בפעם אחרת!)
6.
הילד מסרב לאכול את כל מה שהכנתם לארוחת ערב ודורש מכם לקום ולהכין משהו אחר?
הפתרון: לא להתרגש. לומר שזה מה שיש ולדעת שהילד יכול לבחור אם לאכול או ללכת לישון רעב.
7.
הילד מתחצף, מקלל אתכם או אפילו מכה אתכם?
הפתרון: לא ללבות אם הכעס, אלא לקחת את המפתחות ולצאת מן הבית. אם הילד ממש קטן, להישאר מחוץ לדלת למשך דקה. אם הילד גדול יותר, אפשר להאריך את הזמן. זה יתן לכם הזדמנות לנשום עמוק ולאסוף כוחות, וגם יבהיר לילד שכשהוא מדבר כך – אתם לא שם.

הדוגמאות עוד רבות ומגוונות, אבל אני מניחה שהבנתם את הכוונה.
חשבו על המקומות האלה, המעצבנים, במהלך היום שלכם, ויצרו לעצמכם פתרון-קצה משלכם, כזה שתוכלו לומר לעצמכם "לא נורא, מקסימום…" ולתאר לעצמכם מה יכול לקרות במקרה הכי גרוע.

הכעס מזהם לנו את המערכת, ויתרה מכך – מאחר שאנחנו המודל של הילדים, הם לומדים מאיתנו את דרכי התגובה. אם נתפרץ בכעס, הם ילמדו להתפרץ גם. אם נייצר פתרון ונאמר אותו בשלווה, הם ילמדו לעשות גם את זה.

בהצלחה 🙂

איך עוזרים לילד עם שיעורי הבית?

בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.
שיעורים
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!

מי אשם? אבא או אימא?

מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים מול מטפל בקליניקה ו… מתחילים להאשים אחד את השנייה (או להפך)?
השבוע זה קרה לי פעמיים. שני זוגות שונים שישבו מולי, התחילו להאשים זה את זו וזו את זה.

אצל הזוג הראשון זה היה ממש out of the blue. הם נראו כל כך מאוחדים בדרך החינוכית שלהם לאורך כל 4 המפגשים הקודמים!
אצל הזוג השני זה כבר קצת פחות הפתיע אותי, כי השוני ביניהם היה באמת מאוד גדול.
ותכל'ס?
ממש אין לי בעיה עם זה. להוציא את כל מה שרובץ לך על הלב בחדר הטיפולים זה מתכון בטוח לצאת ממנו נקי יותר, וכשאתה נקי – אתה חושב ופועל מתוך מקום נקי. בקיצור, מבורך.

אבל מה נראה לכם?
שהילד שלכם לא רואה את מה שאני רואה?
שהוא לא רואה שאבא מאשים את אימא בכל פעם שהיא עושה משהו שנראה לו מוגזם?
– מה את קושרת לו נעליים?? בגללך הוא עוד לא יודע לקשור!
– מה את נותנת לו כל יום פיתה עם שוקולד לבי"ס? בגללך הוא יהיה בררן ושמן!
– למה את לא נותנת לו ללכת לבד לגן המשחקים? בגללך הוא פחדן!

ומה נראה לכם? שהילד לא רואה את אימא מאשימה את אבא?
– בשביל מה קנית לו את זה?? בגללך הוא מפונק!
– למה אתה מראה לו את המשחקים האלימים האלה? בגללך הוא יהיה אלים!
– שוב פעם אתה לוקח אותו לאימא שלך? בגללך הוא לא לומד איך להיות גבר!

תודו שיש לכם עוד דוגמאות למכביר, מהחיים הפרטיים שלכם… כי ככה זה זוגיות, ברור. יש סיבה ותוצאה, ותמיד יש את מי להאשים – הרי הוא/היא עומד/ת כאן ממש ליד!

האשמה

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/a-set-of-vector-cartoon-illustrations-the-patient-is-talking-with-a-psychotherapist_1265775.htm'>Designed by Freepik</a>

העניין הוא שההאשמות האלה אולי נכונות (ילד שיאכל כל יום פיתה עם שוקולד עשוי להיות בררן ושמן, ילד שלא משחררים אותו ללכת לבד עשוי להיות פחדן, ילד שכל פעם קונים לו משהו עשוי להיות מפונק וכן הלאה…), אבל הן לא פרודוקטיביות. הן לא מקדמות אותנו לשום מקום, אלא משאירות אותנו במעגל של האשמות ושל כעס, ואם זה לא מספיק – המעגל הזה חשוף, מול עיניו ואוזניו של הילד, וזה מה שהוא לומד. ככה הוא לומד לפעול.

לעומת זאת, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את "הדבר הזה", ולנסות לפעול על פיו.
אם אני שוחר בריאות ולא כ"כ מבסוט מהסנדביצ'ים שאשתי מכינה לילדים, אנסה אני להכין את הסנדביצ'ים לביה"ס פעמיים – שלוש בשבוע.
אם לא מוצאת חן בעיני העובדה שבעלי לוקח את הילדים לאימא שלו בכל פעם שהוא אתם, אנסה להציע להם אלטרנטיבה מגניבה יותר.
אם אשתי לא מסוגלת לשחרר את הילד לבד בגן המשחקים – אצא אני אתו לשם ואנהג לפי רצוני.
אם אשתי קושרת לילד את שרוכי הנעליים, אקדיש אחר צהריים שלם ללמד את הילד לקשור אותם בעצמו.
אם המשחקים של בעלי לא נראים לי הולמים את גיל הילד, אקח אותו למקום אחר בזמן בו בעלי משחק.
וכן הלאה.

הטחת האשמות בין בני זוג היא אולי טבעית, אבל היא מכניסה אווירה לא פשוטה לקשר הזוגי ולחיי המשפחה ולרוב – היא לא גורמת לדברים להיפסק. אם אנחנו באמת רוצים ללמד משהו, להעביר את מה שחשוב לנו להעביר, אנחנו יכולים רק לקחת אחריות על החלק שלנו בעניין, לייצר איזון בין מה שבן/ת הזוג  נותן לבין מה שאנחנו נותנים.
כך, גם הילד מרוויח – הוא לומד להכיר את שני ההורים במידה שווה, לומד להכיר חוויות שונות, דרכי התמודדות שונות וכדומה, וגם ההורים מרוויחים – במקום אווירה של כעס ואשמה, יש לנו אווירה פרודוקטיבית יותר, בה שני ההורים נושאים בנטל של מה שחשוב להם.

בהצלחה 🙂

והעיקר – לא לפחד כלל!

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.
שקופית1
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.