הרבה זמן אני מסתובבת עם הפוסט הזה בבטן… בחצי השנה האחרונה ראיתי ב-3 משפחות את המצב עליו אני הולכת לספר. וזה היה עצוב.
"המצב" הוא ילד אחד או ילדה אחת במשפחה שהוא או היא פחות אהובים.
אלה ילדים, שכמעט כל דבר שהם עושים, מקפיץ את ההורים. אלה ילדים, שטון הדיבור של הוריהם משתנה ומרצין ברגע שהם פונים אליהם. שהבעות הפנים פחות שמחות ורכות כאשר הם מדברים אתם.

לכאורה, הילדים הפחות אהובים לא מרגישים בכך, כי המילים בהן משתמשים ההורים הן אותן מילים בהן הם משתמשים בתקשורת מול האחים האחרים, אבל המימיקה, הבעות הפנים, וטון הדיבור שמשתנים (גם אם אנחנו לא שמים לב או מתאמצים לא לעשות את זה) – עוברים היישר אל לבם של הילדים, ומתיישבים שם, לעתים לנצח.

עכשיו, בואו… ילד זה לא כוסברה, כן?

אי אפשר לא לאהוב את הילד שלנו, לומר עליו "זה לא לטעמי".
למרות שבאמת, לפעמים, מה שהילד עושה, איך שהוא נראה, הדברים שמעניינים אותו – הכל יכול להיות לא לטעמנו, אבל (וזה אבל גדול!) אנחנו לא יכולים להיות שם. מתוקף תפקידנו כהורים, זה מצב שעלינו לדאוג לצאת ממנו, ומהר.

המצבים האלה מגיעים, לרוב, כאשר אנחנו מצפים משהו מהילד, והוא או היא לוקחים את החיים לכיוון אחר;
לי חשובים הלימודים – הילד שלי תלמיד גרוע.
אני ספורטאי בנשמה – הילדה שלי בטטת כורסה.
אני יצור חברתי, תמיד מוקפת בחברים – הילד שלי "יושב בית", מתבודד.
אני אדם שקט ומופנם – הילדה שלי מוחצנת.
אני אדם ערכי, אידיאליסט – הילד שלי חושב רק על עצמו ועל המחשב שלו.
וכן הלאה.

ברגע שזה קורה, ואנחנו לא מצליחים "לשלוט" ולהביא את הילד/ה לכיוון שלנו (פשוט כי הוא אחר), אנחנו מתחילים להתאכזב. ברגע שאנחנו מאוכזבים, הבעות הפנים שלנו משתנות, טון הדיבור שלנו משתנה, וכל היחס שלנו לילד/ה משתנה.

כשזה קורה,
כשאנחנו פחות סבלניים, חומלים ונהנים מהילד הזה, הספציפי, הוא יודע את זה.
בתוך תוכו, הוא מרגיש שהוא מאכזב את הוריו פעם אחר פעם.
אתם יודעים כמה קשה לילד בן 7, לילדה בת 11 ואפילו לילד בן 20 להסתובב בעולם עם תחושה שהם אכזבה להוריהם? יכולים לדמיין איזה משא כבד זה?

אז מה עושים?

אז באמת מה עושים? הרי זה מצב לא פשוט, לא לילד ולא להורה… אף הורה לא רוצה לסלוד מהילד שלו, הוא פשוט מגיע לשם, בטעות.
מה שצריך לעשות, זה ללמד את עצמנו להרגיש אחרת, על ידי זה שנלמד להכיר את הילד שלנו מכל הצדדים, ולא רק מההיבטים החשובים לנו. אפשר ממש להעלות על דף את רשימת התכונות הטובות שיש לילד שלנו – נדיב, סקרן, מנומס, מכבד, חבר טוב, אחראי, אח טוב, נקי ומסודר, יצירתי, חכם, ספורטיבי, יודע לחלוק, שאפתן ועוד – ולהתחיל להרגיש אותה. להפסיק להרגיש את הצדדים בילד אליהם אנחנו פחות מתחברים, ולהתחיל להרגיש את כל הצדדים הנהדרים אשר לא התייחסנו אליהם עד כה.

ומשם זה יבוא. מהרגש.

ילדים יודעים טוב מאוד כשאנחנו מזייפים. אם אנחנו אומרים "איך היה לך היום, מתוקה?" כשבפנים אנחנו ממש מפחדים מהתשובה, ובכלל לא חושבים שהיא מתוקה – היא יודעת את זה. אם אנחנו אומרים "לילה טוב, מתוק!" ומתכופפים לנשק אותו נשיקת לילה טוב, למרות שכל מה שבא לנו זה לסגור את האור ולא לראות אותו עד הבוקר – הוא יודע את זה.

רק כשנרגיש אחרת כלפי הילדים האלה, השונים מאיתנו, רק אז הבעות הפנים שלנו ישתנו מעצמן, כמו גם טון הדיבור שלנו. ורק אז, הילדים האלה שלנו, שפחות התחברנו אליהם באופן טבעי, יפסיקו להרגיש שהם מאכזבים אותנו 24/7 ויתחילו להרגיש אהובים, שייכים ו… רגילים.

מ' ו-ע' הגיעו אלי לקליניקה בעקבות משבר שעבר על בנם בן ה-6.5, עם המעבר לכיתה א'.
דיברנו על הילד, צפיתי בהם בביתם, חזרנו לקליניקה ומצאנו דרכים לסייע לילד לצלוח את המשבר.
ואז התחילו מ' ו-ע' להתווכח.
על מה?
על מיקום מגירת הממתקים בבית.

מ' הציף את הקושי שלו לראות את ילדיו במשך ימים שלמים עם עוגייה ביד.
ע' הציפה את החזון ההורי שלה – ליצור בית מכיל ומאפשר, בו אין כללים וחוקים, אלא ילדים שגדלים בתחושה של חופש בחירה.
"אבל הם עוד לא יודעים לבחור נכון!", הוא אמר.
"אז אפשר להסביר להם!", היא התעקשה.
"אבל למרות שאת מסבירה להם, הם עדיין כל היום עם עוגייה ביד!" הוא הרים את הקול.
"אם לא היית נוזף בהם על כל עוגייה, אולי הם לא היו נמשכים לזה כל כך!" היא לא נשארה חייבת.
אני ישבתי בכסאי, מעבירה את מבטי מן האחד לשנייה, כמו במשחק פינג פונג, מנסה להבין מה מסתתר מאחורי העוגיות.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/gingerbread-man-turquoise-pattern_823276.htm'>Designed by Freepik</a>

לפתע השתררה שתיקה ושניהם הסתכלו אלי בחיוך מבויש, כאילו סטו מן הנושא.
ובכן – הם ממש לא סטו מן הנושא. מגירת הממתקים הייתה הסמן, הסימבול, להבדלים בגישות ההוריות שלהם, והביאה אותנו היישר אל לב לבה של הדרכת ההורים – יצירת מערכת משותפת של הערכים והכללים עליהם נשען החינוך בבית.

כל אחד מאיתנו מגיע עם חזון הורי, שאיפות, או אפילו ידיעה "כמו מי אני לא רוצה להיות". אולם כאשר אנו נפגשים עם ההורה השני/ה אתו/ה נגדל את הילדים, עלינו לקחת גם את החזון ההורי שלו/ה בחשבון.
אז מה עושים כשהורה אחד רוצה לאפשר לילדים מגירת ממתקים נגישה וכשההורה השני רוצה שהממתקים יהיו בארון גבוה, בשליטה בלעדית של ההורים?
מה עושים כשהורה אחד דוגל ב"זרימה טבעית" וההורה השני מאמין שילדים צריכים מערכת חוקים ברורה כדי לגדול בה בביטחון ובאושר?
עושים פוס.
מעלים את הדברים על הכתב בשיטת הרמזור, משכנעים זה את זה בנחיצות ובחשיבות של הערכים שכל אחד מאמין בהם, ומנסים להגיע למכנה משותף אחד, כזה שניתן "לנהל" את הבית על פיו.

ע' ו-מ' החליטו, לבסוף, להשאיר את מגירת הממתקים במקומה הנגיש, אך לייצר כלל בבית בו אוכלים רק ממתק אחד בכל יום. כל ילד יכול לפתוח את המגירה בזמנו החופשי ולבחור ממנה מה שהוא רוצה, אך רק פעם אחת בכל יום.
זה לא הפתרון האידאלי מבחינת ע' וגם לא הגשמה מוחלטת של שאיפותיו של מ', אבל זאת פשרה ששניהם יכולים לחיות אתה לאורך זמן.
החשיבות העיקרית, מעבר לכך של-ע' ו-מ' היה נושא אחד פחות להתווכח עליו, היא ההשפעה על הילדים:
תארו לכם את ילדיהם של ע' ו-מ' – מצד אחד היה מותר להם לגשת אל המגירה ולהוציא ממתק מתי שרצו, אך מן הצד השני הם "חטפו" גערות בכל פעם שעשו כן.
ומאחר שמגירת הממתקים היא רק קצה הקרחון, שתי הגישות ההוריות השונות של ע' ו-מ' באו לידי ביטוי בדיוק באותו אופן במקרים אחרים – כמה ומתי מותר לשחק בפלאפון של אמא, באיזו שעה צריך ללכת לישון, ועוד.

הסוד הוא, כמו תמיד – בתקשורת; מדברים, מחליטים ומתחילים לתרגל בבית.
בהצלחה!

לפני מספר ימים הגעתי לצפייה אצל משפחה חדשה, אשר כבר במפגש ההיכרות הראשון הציגו את הבעיה העיקרית שלהם: ילד בכור, בן 7, בעל שומן עודף ומתנגד לכל פעילות מחוץ לבית.

כבר מהמשפט הראשון הזה נכמרו רחמי על הילד, ששני הוריו בעלי מבנה גוף ממוצע ושני אחיו הקטנים רזים ופעילים. בצפייה אצלם בבית, ראיתי את הפער הזה ממש מול עיני: אחיו של הילד, בת השנתיים ובן הארבע, מתרוצצים ללא הרף בין הסלון לגינה, בין הבימבה לתלת אופן, רודפים זה אחר זה, רצים אחרי הכלב… אך בן ה-7 יושב עם אמו בסלון, אנוס להכין את שיעורי הבית ופוזל לעבר הטלוויזיה.

בשעת ארוחת הערב ישבו כולם לאכול יחד. ארוחת הערב היתה עשירה ומגוונת, ובן ה-7 אכן אכל יפה ומאוזן, אבל… המשיך והמשיך לאכול, גם לאחר שאחיו פרשו מן השולחן והוריו סיימו לאכול. "אני עוד רעב" הוא אמר וביקש עוד מנת קורנפלקס אחרי האוכל.

למרות שבשעת צפייה אני מבקשת מההורים להתעלם ממני ככל האפשר, לכסנה אלי האמא את מבטה ושאלה אם לתת לו את המנה הנוספת או לא…
מה אתם אומרים? לתת או לא לתת?

זאת הדילמה אותה חווים כל ההורים לילדים בעלי עודף משקל: לתת או לא לתת?

אכילה רגשית היא בעיה רחבה ומוכרת, ובשנים האחרונות אנחנו רואים אותה יותר ויותר גם אצל ילדים רכים בשנים.
במקרה הזה, הילד היה תמיד "צ'אבי", אך עם כניסתו לבית הספר תפס המשקל יותר ויותר משקל בנפשו של הילד ובפוקוס של המשפחה כולה.

אכילה רגשית היא בעיה סבוכה ומקורותיה נעוצים במגוון רחב של גורמים והשפעות גנטיות; הדבר הראשון אותו יש לעשות במקרה כזה, הוא התאמה של טיפול רגשי צמוד לילד, כזה שמתאים לאופי הילד ולגילו. טיפול רגשי כזה, אמור ללמד את הילד, בסופו של דבר, להביע את רגשותיו באופנים אחרים, כאלה שאינם מקושרים עם אוכל.

עם זאת, קיימים מספר צעדים שאפשר לבצע במערכת המשפחתית, במקביל לטיפול בילד:

1. הכרזה על "מהפכת בריאות" כוללת בבית המשפחה, במסגרתה לא נכניס "אויבים" הביתה. הכרזה על מהפכה שכזאת, אשר לא מדברת על הילד אלא מדברת על רצון המשפחה כולה (בהובלת ההורים) בחיים בריאים יותר, מוציאה את הפוקוס מהאוכל של הילד בעל עודף המשקל ומעבירה אותו אל המשפחה כולה.
   בנוסף, ברגע בו ההורים "מכריזים" על כך, הם בעצם מתחייבים על כך קבל עם ועדה, מה שאכן יעזור להם לקיים אורח חיים בריא יותר לאורך זמן.
   אם קשה לכם לבצע זאת בעצמכם, אפשר בהחלט לפנות לתזונאי/ת מוסמך שיעזור לכם לבנות תפריט משפחתי (לא לילד! למשפחה כולה!), כזה שיגרום לכך שבמקרים בהם הילד ייגש אל המקרר או אל הארון – הוא ימצא שם רק דברים טובים ומותאמים.
2. באותה נשימה, כדאי מאד להפסיק לדבר עם הילד על אוכל. בכלל. לא "תאכל את זה, זה בריא" ולא "אל תאכל את זה, זה משמין" ולא "כמה אתה אוכל?" ולא "אולי מספיק?"… מאחר שלכל אכילה רגשית יש גם איזה שהוא רווח התנהגותי (מתעסקים בילד, קוראים בשמו, מסתכלים לו בצלחת, דנים אתו על התפריט), עלינו לנסות להפסיק לספק לילד את הרווח הזה שמקושר לאוכל.
3. וכן, סעיף 2 תקף גם במקרים בהם אתם אוכלים במסעדה והילד בוחר להזמין פיצה, פסטה עם שמנת, המבורגר עם צ'יפס או כל דבר אחר. הוא תקף גם כשאתם אצל סבתא שמוציאה עוגה מהתנור וגם בימי הולדת אצל חברים. זכרו שהילד יודע שהוא שמן ביחס לאחרים וזה "מנמיך" אותו מספיק. אמירה שלכם מחוץ לבית, אל מול קהל, עשויה להקצין את תסכולו ולדחוף אותו עוד יותר עמוק אל תהום האכילה הרגשית.
4. במסגרת "מהפכת הבריאות" שהוכרזה, כדאי מאד שהורה אחד יקבע עם הילד פעילות פעמיים – שלוש בשבוע (הליכה, רכיבה על אופניים, ריצה, שחייה…). כך, בעצם, אפשר לתפוס שתי ציפורים במכה: גם מתן "זמן איכות" אחד על אחד עם הילד (רווח עצום בשבילו שגם מחליף את הרווח שהפסקנו לתת לו בדיבור על אוכל), וגם הטמעת הרגלים של פעילות גופנית.
   ואל תשאלו אותי "מה עושים אם הילד לא רוצה?", כי זה המקום שלכם להיות יצירתיים עם הילד שלכם ולפתות אותו ב"זמן אבא" או "זמן אמא"!
5. ומעל לכל, יש לעודד את הילד ולחזק אותו בכל מה שאינו קשור לאוכל; "איך אני אוהבת לשמוע אותך מדבר עם החברים שלך, אתם מסתדרים כל כך יפה!", "שמעתי היום שוויתרת לאחיך במשחק. אני ממש גאה בך!", "איך למדת את שיר הפתיחה של התכנית כל כך מהר? אני בחיים לא הייתי מצליח", "אני מאד אוהב את הציורים שלך, תמיד יש בהם משהו מפתיע ומסקרן!" ועוד כהנה וכהנה. גם אם הוא רובץ בבית כל היום, גם אם הוא "לא עושה כלום"… מצאו על מה להחמיא ועל מה לעודד, כי זאת הבאר הרגשית שעשויה, לאט לאט, להחליף את מה שהוא מפיק מהאוכל.
6. ובשורה התחתונה – אל תסלדו מהילד שלכם. אל תגידו "הוא שמן" בשנייה שאתם מתארים אותו למישהו זר. כבר אמרו לפני שהשינוי מתחיל מבפנים… אז תשנו את נקודת המבט שלכם. הילד שלכם הוא חכם, שנון, צייר בחסד, אלוף בחשבון, גיימר מחונן, חבר טוב, רגיש, קורא מקסים… עוד לפני שהוא בעל עודף משקל.

בהצלחה ו… לבריאות!