אמש הסתיימה לה סדרת מפגשים קצרה עם זוג הורים מקסימים, אשר הגיעו להדרכה בעקבות בעיות עם ילדיהם.
מה שהם סיפרו לי בפגישה הראשונה, נשמע לא פשוט: 3 בנים בהפרשים לא גדולים, ש"שולטים" בבית ועושים בו ככל העולה על רוחם, ילד אמצעי שבמקום לדבר רק מרביץ וילד קטנצ'יק שמושך את כל תשומת הלב ולא משאיר פנאי לשום דבר.

לבי יצא אליהם, ואני יצאתי לצפייה בביתם.
נחשו מה ראיתי?
ראיתי 3 בנים חמודים להפליא, שמשחקים, רצים, אחד מכין שיעורים, שני רואה סדרה בטלוויזיה, שלישי מעסיק את עצמו, זה שסיים את השיעורים הצטרף למשחק, השני שראה טלוויזיה בא להציק לשניים האחרים וכן הלאה. דינמיקה רגילה, טבעית ונורמלית בין 3 אחים בנים בגילאי הגן והיסודי.

אחת הטענות העיקריות של ההורים היה שצריך לקרוא לילדים אלף פעם לבוא לאכול או להתקלח. בפועל, בצפייה אצלם בבית, ראיתי את הילדים מגיעים כבר אחרי הקריאה השנייה.
טענה נוספת שטענו ההורים, היתה שהילד האמצעי אלים בצורה קיצונית. בפועל, ראיתי ילד שמציק לאחיו בצורה פיזית אמנם, אך הרבה יותר רכה מ"אלימות".
בעיה נוספת שהציפו ההורים היו "ניתוקים" ו"התבודדות" של הבן האמצעי. בפועל, ראיתי ילד נהדר שיודע לשחק בגפו ולהעסיק את עצמו, אך בהחלט יודע גם להצטרף לאחיו כשבא לו (וכן, גם להציק להם).

קיצורו של עניין, במהלך המפגשים הבאים פרטנו כל בעיה לפרטים וגילינו, שבעצם, כל מה שההורים רוצים שיקרה – קורה. ראינו שלהורים יש סמכות שאינה מבוססת על צעקות או גערות. ראינו שיש חוקים בבית, אף אם הם לא נאמרו או לא הוכרזו. ראינו שיש הרבה אהבה ושמחת חיים בין ההורים לילדים, בין הילדים לבין עצמם ובין ההורים לבין עצמם. ראינו משפחה טובה ושמחה, אשר יש בה 2 ילדים דומיננטיים וילד אחד שקצת "נעלם", ולמדנו איך לטפל בכך וכיצד להעצים אותו.

Designed by Freepik

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/hand-drawn-family_797358.htm'>Designed by Freepik</a>

הזוג המתוק הזה גרם לי לחשוב על העניין הזה של הציפיות…

כמה ציפיות יש לנו מהילדים שלנו? וכמה מהן באמת יכולות להתממש?
האם זה ריאלי לחשוב שילדים יעמדו דום בתור למקלחת כבר אחרי קריאה ראשונה?
האם זה ריאלי לחשוב ש-3 אחים לא יריבו ביניהם ולא יציקו זה לזה?
האם זה ריאלי לחשוב שכל הילדים במשפחה יהיו דומיננטיים במידה שווה?

ההדרכה הזאת היתה פשוט הנחת מראה, שיקוף של המשפחה בעין חיצונית.
כולנו שמחנו לגלות שהציפיות היו, כנראה, מופרזות, ושבסך הכל עליהם ליהנות מהבלגן, כי בעוד מספר שנים הוא יעלם.
אין ספק שהדרכת הורים תמיד יכולה לשפר את הקיים, להעלות נושאים למודעות ההורית ו"לסדר" את המחשבות, אבל המלצתי לכם – קחו את הכל בפרופורציות הנכונות 🙂

שנה טובה!

בשבוע שעבר נפגשתי עם ש'. ש', בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, מגדלת את שני ילדיה הקטנים בנפרד מאביהם. מערכת היחסים שלה ושל בן הזוג יודעת עליות וירידות, פרידות וחזרות, מריבות ואהבה, אך בתקופה זו הם גרים בנפרד זה מזו.
ילדיהם הקטנים של ש' ובן זוגה חווים, מן הסתם, קשיים בעקבות מערכת היחסים של הוריהם, ובעיקר אחד הילדים, שעלה זה מכבר לכיתה א' והופך יותר ויותר ללא ממושמע, חצוף ואלים.

כאשר ערכתי צפייה בביתם, ראיתי הרבה התנהגויות שאכן אפשר לשפר, אולם דבר אחד צד את עיני באופן מיוחד: בשעת ארוחת הערב, הגישה ש' לילדיה את הארוחה בצלחות חד פעמיות.

מעבר להשלכות האקולוגיות של השימוש בכלים חד פעמיים במקרים בהם הם לא באמת נדרשים, הסבתי את תשומת ליבה של ש' למשמעויות הרחבות יותר של הדבר:
1. במערכת כל כך לא יציבה (כמו שיש לילדיה של ש'), עלינו לדאוג לספק לילדים את מרב היציבות במקומות בהם אנחנו שולטים – סדר יום קבוע, טקס שינה קבוע, טקס פרידה קבוע במעבר מהורה להורה וכדומה. כלים חד פעמיים הם אי קטן של אי יציבות, שהרי הצלחת בה אני אוכל היום לא תהיה כאן כבר מחר…
ילדים רבים נצמדים לכוס אהובה, לצלחת מסוימת, לסכו"ם מסוים, מאחר שפעמים רבות אותו חפץ מסמל עבורם יציבות או שליטה.
2. במערכת יחסים בה הילד הופך לחוצפן ולא ממושמע, הוא בוחן את התגובה לאי כיבוד ההורה. הגשה ואכילה בצלחות חד פעמיות משדרת לילד ש-א. איננו מכבדים את הסביבה ו-ב. איננו מכבדים אותו ואותנו.
ולכן, אם אני, ההורה, נוקט בחוסר כבוד, גם הילד יכול לנהוג בחוסר כבוד.
3. אחת מצורות ההשקעה ההוריות מתבטאות בהזנת הילדים, באוכל אותו אנחנו מבשלים או צורכים ובדרך בה הוא מוגש. אם אני, ההורה, קצר רוח וחסר סבלנות, מגיש לילדים בצלחות חד פעמיות ויוצא לשתות קפה – משמע שהילדים הם "סרח עודף" עבורי, אני ממלא את הצרכים הפיזיים המינימליים שלהם ומת שהם יכנסו כבר למיטות. בסנסורים העדינים שלהם, ילדים מרגישים דברים כאלה…
אין ספק שזה קורה בכל בית, פעם בכמה זמן, אולם אם כך נערכת ערב ערב הארוחה המשפחתית, אזי המסר שהילדים קולטים מהוריהם הוא פשוט… שאין להורים כוח אליהם, שהם לא אהובים ולא חשובים.
4. מעבר לסגולותיה הרבות של ארוחת ערב משפחתית משותפת, אחת החוויות המשמעותיות בה היא הדרך בה הילדים משתתפים – האם הם עורכים את השולחן? מפנים כלים? חותכים ירקות? שוטפים את הכלים?
בארוחה בה אוכלים בצלחות חד פעמיות, אנחנו בעצם מונעים מהילדים חלק גדול בו ניתן לקחת חלק… אין כלים לפנות או לשטוף. הכל לסל וחסל.

אם להיות כנה, כלים חד פעמיים הם רק דוגמה קטנה. בכל דבר שאנחנו עושים, פעולה שאנחנו פועלים או מילה שאנחנו אומרים, אנחנו משדרים, מבלי משים, משהו לילדינו.
לא יעזרו כל ימי המחזור בגן או בבית ספר, אם אנחנו נמשיך לא למחזר בבית.
לא יעזרו אלף מורים וגננות, אם אנחנו נקלל או נרים את הקול על גורמי סמכות.
לא יעזרו אלף קריאות "אני אוהב אותך" אם בשאר הזמן אנחנו צועקים ומשפילים את הילד.
לא יעזרו אלף הדרכות הורים אם אנחנו לא שמים את טובת הילדים וכבודם לנגד עינינו.

אנחנו דוגמנים. דוגמנים של החיים. עיני הקטנים נשואות אלינו בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, וזה – בהחלט דורש מחשבה.