בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה במוסף 'הארץ' על רינה, ילדה מקסימה אשר נולדה כבן,
וכבר מגיל 4-5 ידעה שהיא רוצה וצריכה להיות בת.
הכתבה מתארת בהרחבה את הנושא של טרנסג'נדריות אצל ילדים, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה כאן ,
אבל לא זאת מטרת הפוסט 🙂

כולנו חושבים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב בעולם,
ובדרך כלל זה נכון; אנחנו מכירים אספקטים מסוימים שלהם יותר טוב מכולם.
אבל,

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב להם.

אנחנו שומעים את מה שהם אומרים, אבל לא באמת מקשיבים להם. 

"התחלתי לחבר את כל הנקודות," כך מספרת אימא של רינה בכתבה, "הבקשה ללבוש שמלה, לשים לק, לעשות עגילים בשתי האוזניים, לא להסתפר… החלטתי לאפשר לה ולא לחסום, אבל הרגשתי שזה לא מספיק… הרגשתי שהמצוקה שלה לא עברה. היא הייתה שמה לק, קורנת מאושר, ואחרי שעה-שעתיים דועכת. הבכי בלילות נמשך."
כך, צעד אחר צעד, מתארת אימא של רינה את הדרך שלהם לאושר של רינה,
אבל בסוף הכתבה טמון הממתק האמיתי:
"מבחינתנו מה שהיא תחליט, זה בסדר גמור. לא משנה לי מה זהותה המגדרית והמינית. המטרה היא שרינה תדע שהיא יכולה להיות מי שהיא. אני מרגישה שרינה היום היא בדיוק מי שהיא הייתה מאז שנולדה. היא לא עשתה שינוי. השינוי מתבטא בנו, בתפיסה שלנו…"

עם כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו,
חשוב חשוב חשוב שנדע להקשיב להם ולראות אותם ולשנות את התפיסות שלנו בהתאם.

זאת, כפי הנראה, הדרך היחידה לגדל ילדים מאושרים.

אני פוגשת הרבה מאוד הורים שלא סומכים על הילדים שלהם, שבטוחים שהם יודעים טוב מהם מה נכון עבורם –
מי החברים שצריכים להיות להם,
איפה הם צריכים ללמוד,
לאילו חוגים הם צריכים ללכת,
מה הם צריכים ללבוש…
האמונה העיוורת הזאת בהורות כיודעת-כל, יכולה להשאיר הרבה ילדים מתוסכלים,
ותסכולים, כמו שאתם כבר יודעים, מביאים להתנהגויות לא רצויות – מאלימות ועד הימנעות.

רוב הילדים שלנו לא יהיו טרנסג'נדרים,
אבל גם בכל תחום אחר – הגיע הזמן שנקשיב להם ונסמוך על הבחירות שלהם.

היום יום העצמאות.
אמנם כולנו סגורים בבתים ללא יכולת בחירה עצמאית, אבל בכל זאת – יום העצמאות היום.
בתחום בו אני עוסקת, הרבה מדברים ביום הזה על העצמאות של הילד – מה כדאי לתת לו לעשות לבד ואיך להרחיב עבורו את התחומים בהם יוכל להיות עצמאי, אבל אני בוחרת להיפך. אני בוחרת לדבר עליכן, האימהות.

עם בוא הילדים לחיינו, רבות מאיתנו מאבדות חלקים נרחבים מהעצמאות שלנו;
אנחנו מנוהלות על ידי לו"ז שלא תמיד אנחנו קובעות, אנחנו חוששות לצאת בערב כי הילד נרדם רק כשאנחנו לידו, אנחנו מאחרות לעבודה (זוכרות מה זה? :)) כי הילדים מתעכבים בבוקר, אנחנו לא מתקדמות בעבודה כי אנחנו רוצות (או מרגישות מחויבות) להיות בבית עם הילדים, אנחנו לא מבלות כמו שאנחנו רוצות, לא נפגשות עם מי שאנחנו רוצות, לא תמיד יכולות לקיים זוגיות כמו שהיינו רוצות, וכן הלאה…
חלק מאיתנו דווקא מפצות על היעדר העצמאות הזאת בעצמאות אחרת, העצמאות של גידול הילדים וניהול המשפחה, שואבות כוחות ותחושה של שליטה ומפיקות ממנה את תחושת העצמאות ("אני מכירה הכי טוב את הילד שלי!"), אבל כמו גלגל שמתהפך – גם כאן, לבסוף, המשפחה הופכת לתלויה בנו, מה שמוריד את היכולת שלנו לחוש עצמאות.

איך אפשר להיות אימא וגם לחוש עצמאות בעת ובעונה אחת?
התשובה לשאלה טמונה ב-2 תובנות עיקריות, לדעתי.
התובנה הראשונה היא
להפנים את הקלישאה "כשלך טוב, אז גם לילדים שלך טוב."
זאת לא קלישאה… זאת האמת לאמיתה! אם אנחנו מדברות על סדרי עדיפויות, אז קודם כל צריך לבוא ה"אני". משם הכל התחיל. ה"אני" הוא הבסיס לכל המשפחה הזאת. כל אחד מההורים דואג לעצמו, להיות מאושר ומסופק. אחר כך הם דואגים ביחד לזוגיות. הזוגיות באה אחרי ה"אני". גם באופן כרונולוגי, וגם כי אי אפשר לקיים זוגיות טובה אם שני הצדדים בה לא מרגישים מסופקים. רק אחרי ה"אני" והזוגיות – מגיע תורם של הילדים, וכמו בכל פירמידה – כשהבסיס שלה איתן, אז השלבים שמורכבים עליה לא מתמוטטים. אם אני מרוצה בחיי ומרגישה סיפוק, אז אני יכולה "לעבוד" על הקשרים שלי עם ההורה הנוסף (בין אם אני נשואה לו או לא), ואז הילד רואה שני אנשים שלמים ומסופקים אשר מנהלים קשר קרוב טוב ומיטיב, ומתוכו הגיע הוא. הילד.
בפרקטיקה,
אני מדברת על לדאוג לעצמך. פשוט ככה. אם את רוצה לצאת לעשות ספורט – תצאי. אם את רוצה להיפגש עם חברות – תיפגשי. אם את רוצה לבשל בשקט – עשי זאת. אם את רוצה ללמוד – תלמדי. כל דבר שאת רוצה לעשות. הכל מונח לפנייך. אף אחד לא יגיד לך "לא". זה שלך בלבד.
גם אם הילד יבכה כשתלכי, הוא יתגבר על כך תוך מספר דקות. אם תישארי "בגללו" – את תתחרטי על כך עוד זמן רב.
מצטרפת לכך העובדה שילדים זקוקים להורים חזקים, שעומדים על שלהם ומקיימים את עצמם גם מחוץ למסגרת המשפחתית. עבורם, זה גם מודל לחיקוי וגם מספק תחושת יציבות בבית. אימא שמתמודדת עם הרבה דברים, בהרבה זירות, היא אימא שגם יכולה להגן על הילדים שלה בכל מצב. זה לגמרי win-win.
התובנה השנייה היא
לשחרר.
לשחרר את מה?
את העונג שלך מהתלות של בני המשפחה בך. את התחושה שאם תלכי, בן הזוג שלך לא יכין לילדים בדיוק את ארוחת הערב שאת מכינה ולא ישכיב אותם לישון בדיוק עם אותה הכלה וסבלנות שיש לך.
לשחרר את הילדים מהתלות בך בתעסוקה אחר הצהריים, במקלחת, בארוחה, במשחק, במריבות עם האחים שלהם… בכל דבר.
השחרור הוא דו כיווני; מצד אחד את יכולה לקבל את הזמן והמקום לעשות דברים שאת בוחרת ורוצה, ומצד שני, הילד מקבל את הזכות הגדולה ללמוד ליהנות גם מאי הנוכחות שלך. מהזמן עם אבא שלו, סבתא שלו, הבייביסיטר שלו או עם עצמו בלבד.

זאת בעיניי העצמאות האמיתית: לקחת את מה שאת רוצה וצריכה על מנת שתהיי מרוצה ומסופקת, ו"על הדרך" גם לשחרר מקום לילדים שלך (ולבן זוגך) לצמוח ולגדול.

חג שמח 🙂

עד עכשיו נמנעתי מלכתוב דבר וחצי דבר בהקשר של הקורונה, כי חשבתי שמדובר במצב זמני והנה, אוטוטו,
נחזור לשגרת חיינו הברוכה.
לצערנו, זה לא קרה וזה כנראה לא הולך לקרות בקרוב.
גם כשהסגר משתחרר – הילדים עדיין בבית.
גם אם יחזרו לבתי הספר ולגנים – מקומות הבילוי עדיין יהיו סגורים.
גם אם יהיו מספר ימי לימודים ביולי – החופש הגדול עדיין יהיה נוכח, ולאחריו תקופת החגים.

רוצה לומר, שקיבלנו המוווווון זמן עם הילדים בבית, מה שמעצים את הבעיות שנכחו בבית שלנו לפני כן,
אבל אולי גם מעצים את מנעד הרגעים היפים שאנחנו יכולים לחוות עם הילדים.

אז למה אני מדברת על יצירתיות בהורות??

כי פתאום חלק מהכללים שהיו נהוגים אצלנו במשפחה כבר לא תופסים. צריך לקבוע כללים חדשים, לשחרר ישנים,
להיות סבלניים לזמני מסכים אולי, להתיר את רסן הגישה למזווה, לעשות דברים שאנחנו פחות אוהבים (מי אמר יצירה?), לספק לילדים הסברים מפורטים יותר (אז מי ניצח, ביבי או גנץ? למה סבתא לא באה אלינו למרות שהיא צעירה ובריאה? למה בהליכה צריך מסיכה ובריצה לא? למה צריך חולצה לבנה בטקס אם אנחנו בבית?) ובאופן כללי – לחשוב בכל רגע מחדש על ההורות שלנו, על היחסים בבית ועל איך לשמור אותם טובים.

כמה מכם היו יצירתיים יותר במטבח לאחרונה, כשאת כל הארוחות ביום כולם אוכלים בבית?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בעבודה לאחרונה, כשאת כל הפגישות צריך לעשות און ליין?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בלבוש לאחרונה, כשאפשר ללבוש מה שרוצים ולא את קוד הלבוש המשרדי?

אין ספק, שזאת תקופה שדורשת מאיתנו יצירתיות, בכל התחומים.
החדשות הטובות הן, שבשיחות רבות שקיימתי עם הורים בחודש האחרון, נראה כי רובם אכן משקיעים את המקסימום במציאת פתרונות יצירתיים בקשר שלהם עם הילדים, אבל…
האם נחזיק כך מעמד עוד מספר חודשים?
או שמלאי "האנרגיה ההורית" שלנו מוגבל?

הורות יצירתית צריכה להיות דו"צ

עם מלוא ההערכה ליצירתיות שלכם בכל הנוגע לכלל התחומים בחיים,
הייתי רוצה להשיא לכם עצה, לפחות בנוגע לילדים:

תנו דרור ליצירתיות, אבל שמרו גם על עצמכם בתוך כך, על היעדים החינוכיים שלכם ועל עתיד היחסים שלכם.

לדוגמה,
אם הילדים התרגלו לקרוא "אמא" על כל דבר קטן ואת נענית להם (כי את בבית, כי היית פנויה, כי חסת על חרדותיהם מהמצב החדש והלא ברור, או מכל סיבה אחרת) – התחילי לסנן את את הפניות שלך עבורם, כדי להפחית את התלות שלהם בך.
אם הילדים התרגלו שאבא מכין להם כל מה שהם רוצים לאכול (כי בא לו לפנק, כי אין מסעדות זמינות, כי יש לו זמן פנוי, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לסנן מעט את הדרישות ולקבוע זמנים קבועים בשבוע בהם "חוגגים" עם מתכונים מורכבים ומפנקים, ובשאר הזמן אוכלים כרגיל.
אם הילדים התרגלו שאתם מעסיקים אותם בכל רגע שאתם מבקשים מהם לכבות את המסך (כי הייתם פנויים, כי ידעתם שרק אם תהיו שם אכן המסך יישאר כבוי, כי היה לכם כיף להיות עם הילדים ברגוע, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לדרוש כיבוי מסכים בלי הצ'ופר של "אבאמא" שמגיע לאחריו. תנו לילדים להיות יצירתיים בעצמם ולמצוא משהו לעשות שלא כולל מסך.

הדוגמאות ברורות?
יופי.
זאת הדרך להמשיך ליהנות מההזדמנויות שהקורונה הביאה לביתנו (כיף, בישולים, זמן איכות וכו'), מבלי לבטל את הצרכים שלנו ואת מה שאנחנו רוצים להשיג בחינוך – עצמאות, עמידה בכללים, קבלת סמכות וכן הלאה.
יצירתיות זה נפלא, אבל כשאנחנו רואים שאנחנו נכנסים למשך זמן ארוך, גם כאן צריך לייצר איזה שהוא מינון חכם, אשר תורם לשני הצדדים ולא מבטל אף אחד מהם.

בהצלחה!

בעשור שעבר טבעה ד"ר איילין ארון את המונח "אדם רגיש מאוד" ובעקבותיו את "ילד רגיש מאוד", לאחר שאבחנה את עצמה כאחת כזאת, רגישה מאוד.
אני אמא לילד כזה, וברבות הזמן הבנתי שלפחות מחצית מהמקרים שמגיעים אלי להדרכת הורים הם מקרים של הורים לילדים רגישים מאוד, שכן ה"מופעים" של הרגישות שלהם מותירים את ההורים חסרי אונים, והם זקוקים ליד מכוונת.

כ-15%-20% מהאוכלוסייה הם רגישים מאוד. אפשר לאבחן זאת על פי השאלון  שפיתחה ד"ר ארון (תמצאו אותו בסוף הפוסט), ודרכו גם לראות מהן התכונות שמאפיינות אנשים או ילדים רגישים מאוד. אם מצאתם שילדיכם אכן רגיש מאוד, נסו לענות על השאלון גם עבור עצמכם, שכן לטענתה של ארון – מדובר בעניין גנטי 🙂

מכירים את הילדים שיושבים על ברכי ההורים במסיבה בגן, ולמרות כל ההתרגשות שקדמה לה הם ממאנים להשתתף? את הילדים ששואלים שאלות עמוקות בגיל צעיר? את הילדים שחוטפים התקף זעם בבית בלי סיבה מיוחדת? את הילדים שמוטרדים מאוד מזוטות? את הילדים שמצטטים פרט אחד משיחה שהתקיימה ביניכם לפני שבוע ויותר?
סביר להניח, שאלה ילדים רגישים מאוד.
הרגישים מאוד פשוט קולטים את כל הפרטים הסובבים אותם, ולכל הפרטים הללו יש השפעה על נפשם הרכה.
אפשר לתאר זאת כילדים עם עור דקיק ומלא חורים, כזה שכל דבר נכנס דרכו, ואין לדעת אם וכיצד ישפיע עליהם מבפנים.
הילדים הרגישים מאוד חווים את העולם בעוצמות.
המורה צעקה על הכיתה? הם עלולים להיפגע ממנה אישית. שמעו על רעב באפריקה? הם עלולים להתחיל לחסוך מזון מפיהם. רואים שוטר ברחוב? הם עלולים לחשוב שהוא בדרך לגעור בהם על משהו.

בבית, הורים לילדים רגישים מאוד נתקלים בעיקר בהתנהגויות שלא ברורות להם;
ילדים "רגילים" נתקפים בהתקף זעם כשהם רעבים / עייפים / לא מקבלים משהו שרצו וכן הלאה. ילדים רגישים מאוד יכולים לקבל התקף זעם ממשהו ש"חדר" להם פנימה מבלי ששמנו לב.
ילדים "רגילים" עשויים לחשוש מעט מקניון הומה או מסיבה רועשת. ילדים רגישים מאוד בדרך כלל יפחדו מכניסה למקום כזה, יפרצו בבכי או אף ימנעו מלהיכנס אליו.
ילדים "רגילים" יכולים להסתגל לשינוי בתוך תקופת זמן "נסבלת" עבור ההורים. לילדים רגישים מאוד יכולה להיות תקופת הסתגלות ארוכה הרבה יותר.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל החיים עם ילד רגיש מאוד בבית עלולים להציב את ההורים באתגר מתמשך.

זוג הורים אחד שהגיע אלי להדרכה, סיפר לי שהבת שלהם חווה תנודות מטורפות במצבי הרוח. זוג אחר סיפר שכשבנם מארח חבר בבית, הוא כל כך מתלהב – עד שהוא כמעט "עוגב" על החבר, מוציא משחקים באקסטזה, מציע דברים ולא מסוגל ליהנות מהמשחק עצמו. אימא אחת תיארה לי את הבת שלה כ"יצור לא צפוי". זוג הורים אחר סיפר לי על ילד בכיתה א' שנעלב עמוקות מכך ששאר התלמידים מפריעים למורה לדבר. זוג אבות שהיו אצלי בהדרכה לא הצליחו ללכת עם הבת שלהם לאף מסיבה בגן. היא הייתה מתרגשת, מתכוננת, מתלבשת, ולבסוף בוכה מרה ולא מסכימה לצאת מהבית.

אז מה עושים??
 יש 3 דברים עיקריים שיעזרו לכם ולילד הרגיש שלכם לגדול ביחד:
1. הבנה וקבלה של המצב
עיקר התסכול שלנו נובע מכך שאנחנו לא מבינים למה הילד מתפרץ בבית, או למה הילדה כל כך התרגשה מהמסיבה ועכשיו היא לא רוצה ללכת אליה. ברגע בו אנחנו מבינים שהילד/ה רגיש/ה מאוד, אנחנו לא נשכנע, נתווכח, נצעק ונכעס, אלא פשוט נבין שזה המצב. וברגע שלא נשכנע / נתווכח / נצעק / נכעס – הילד ירגיש שאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. וזה כבר צעד ע נ ק.
2. "בחירת מלחמות" נכונה יותר
כשאנחנו מכירים את ילדינו טוב יותר, אנחנו לומדים על מה אפשר להתעקש איתם ועל מה לא. עם הילדים הרגישים מאוד, נצטרך לחדד טוב יותר את הדברים עליהם אנחנו מתעקשים, למשל –
– ללכת לקנות משהו עבורם, כי קשה להם ללכת למרכז קניות הומה
– לעזור להם להתארגן ליציאה אם יש המולה בבית וקשה להם להתמקד
– לתת להם להתפרץ בזעם מבלי לכעוס עליהם ומבלי לשלוח אותם להירגע בחדר
– לתת להם להישאר לידינו כשמתארחים במסיבה או אצל חברים
– להכין את עצמנו טוב יותר לפני מעבר או כל שינוי אחר, ולא לדחוק בהם
– לתת להם להתנהל מבחינה חברתית בעצמם ולא להכריח אותם ללכת לחבר או להזמין הביתה
– "לשחרר" אותם מחוג או פעילות בה לא נעים להם
– לתכנן פעילות משפחתית שתתאים גם למסוגלות שלהם
וכן הלאה.
3. תיווך מותאם של המציאות
לעתים קרובות נצטרך לתווך את המציאות לילדים הרגישים שלנו, שהם בדרך כלל מוסריים מאוד ומצפוניים מאוד. עלינו מוטלת החובה לתת להם את הפרופורציות הנכונות לחיינו אנו (כי זה לא באמת יעזור לרעבים באפריקה אם אנחנו לא נאכל צהריים…), ולהסביר להם קצת יותר על העולם מאשר היינו מסבירים לילד "רגיל".

להיות הורה לילד רגיש זה עניין שדורש מצד אחד הרבה מאמץ ועבודה עצמית, אולם מאידך – עיקר המאמץ טמון בלקיחת צעד אחורה ושחרור הילד להתנהלות כפי שהוא מבין, רוצה ויכול.
אם תצליחו להבין, לקבל וללחוץ פחות – תוכלו (גם אתם וגם הילד) ליהנות מכל הדברים החיוביים שיש לילדים רגישים מאוד – יכולת אדירה לחוות את הרגע ואת העולם, להתלהב מדברים שלא שמתם לב אליהם, להאיר זוויות ראיה שלא חשבתם עליהם, לחמול על יצורים שמעולם לא הסתכלתם עליהם ועוד…

בשורה התחתונה – ילד רגיש מאוד הוא מתנה, אם יודעים איך להתנהל איתו.
בהצלחה!

וזה השאלון של ד"ר איליין ארון, אשר טוענת כי מענה חיובי ל-13 שאלות ויותר מצביע על הילד שלכם כילד רגיש מאוד:

האם הילד שלכם –

1. נבהל בקלות.
2. מתלונן על בגדים מגרדים, תפרים בגרביים, תוויות שמציקות לעורו.
3. לא אוהב הפתעות.
4. לומד טוב כשמתקנים אותו בעדינות, אבל לא בעזרת עונשים כבדים.
5. נדמה שהוא קורא את מחשבותיכם.
6. משתמש במילים גבוהות לגילו.
7. מבחין בשינוי בניחוח העדין ביותר.
8. יש לו חוש הומור מתוחכם.
9. מאוד אינטואיטיבי.
10. מתקשה להירדם לאחר יום מלא התרגשות.
11. קשה לו עם שינויים גדולים.
12. מחליף בגדים אם הם נרטבו או התמלאו בחול.
13. שואל הרבה שאלות.
14. פרפקציוניסט.
15. מבחין במצוקות האחר.
16. מעדיף משחקים ופעילויות שקטות.
17. שואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה.
18. רגיש מאוד לכאב.
19. מוטרד במקומות רועשים וסואנים.
20. מבחין בדקויות (דברים שזזים,שינוי מראה וכו').
21. משתהה לחשוב לפני שמטפס לגובה.
22. מתפקד הכי טוב כשאין זרים נוכחים בסביבה.
23. מרגיש דברים לעומק.

כולנו, אתם, אני וכל הורה באשר הוא – רוצים להיות הורים הכי טובים לילדים שלנו.
אנחנו קוראים, מתייעצים, מקשיבים לעצות, מקבלים השראה ועושים הרבה מאוד דברים במהלך חיינו כדי להפוך את ההורות שלנו למיטיבה יותר. אם נודה על האמת, רובנו מתאמצים בהורות שלנו.

במהלך השנים בהן אני מדריכה הורים, שמתי לב שיש 3 מיתוסים רציניים שרוב ההורים פועלים לפיהם,
למרות שהם לא תמיד מתאימים לרצונותיהם ולחיי היום-יום שלהם.
עבור אותם הורים, אני חולקת את התפיסה שלי לפיה 3 המיתוסים הגדולים האלה הם פשוט מיתוסים. לא מתאימים לכל אחד ולא מחויבי-מציאות.

המיתוס הראשון:
חייבים לייצר "זמן איכות" עם הילד.
אני רואה הורים ש"קובעים דייט" עם הילדה בבית קפה או עם הילד בפיצה השכונתית, קונים כרטיסים יקרים למופעים כדי ללכת רק עם הילד, מזמינים בייביסיטר שתעסיק את שאר האחים כדי שיוכלו להיות 1:1 עם הילד ועוד שלל דוגמאות.
והרי החדשות: זמן איכות עם הילד הוא זמן שבו אנחנו קשובים ופנויים לילד. זה לא חייב להיות מעל מגש פיצה-ג'ימבורי-מילקשייק-הוצאה כספית אחרת. זמן איכות זה גם הזמן שבו אנחנו מקפיצים את הילד לחוג, יושבים לידו כשהוא מתקלח, מקפלים כביסה כשהוא משחק על השטיח למרגלותינו… או בקיצור, כל זמן שאנחנו פנויים להקשיב לו באמת ולתת לו תחושה שהוא חשוב לנו. זמן איכות זה החיים עצמם. הנוכחות של הילדים וההורים ביחד. לא חייבים להכניס את זה ללו"ז, אלא רק לפנות לזה מקום בלב, ולזכור שתוך כדי היום-יום צריך לפנות קצת מקום עבורם.

המיתוס השני:
צריך לנצל את "הזמן הפנוי"
בדרך כלל, הורים לילדים בגיל גן ויסודי, מתעקשים לשחק עם הילדים משחקים חינוכיים, כאלה שכוללים אותיות, מספרים, מילים באנגלית וכיו"ב.
אני רוצה להזכיר לכם, ברשותכם, שהילדים שלנו כבר נמצאים במסגרת חינוכית, ויש מי שאמון על הנחלת הידע הזה (מורים וצוותי הגן, מן הסתם), כך שכאשר הילדים חוזרים הביתה – זה בדרך כלל הדבר האחרון שמעניין אותם.
רוב הילדים ישבו כל היום ליד שולחן ושיחקו במשחקים עם חוקים מוגדרים. בשעות אחר הצהריים כל מה שהם רוצים זה לפרוק את העול, לקפוץ, לרוץ, לצעוק, לשיר ולעשות מה שהם יודעים הכי טוב: להיות ילדים.
לנו זה לא תמיד נוח כי זה מרעיש, מלכלך, מטריד וכן הלאה, ורובנו מעדיפים שהילדים יהיו שקטים, אבל לא במסכים… כלומר – ישחקו במשחק קופסה או יעשו יצירה.
תארו לכם שאתם, למשל, עורכי דין. איך תרגישו אם גם כשתגיעו הביתה ידחפו לכם ליד פסקי דין לעבור עליהם?
זה בדיוק מה שקורה לילדים שלמדו כל היום חוקים, אותיות ומספרים, ומתבקשים גם בבית לעסוק בעוד מאותו הדבר.
אם הם מבקשים ויוזמים – אחלה! אבל אם לא, הניחו להם להשתולל, הכינו לכם כוס קפה ותיהנו מלראות אותם נהנים.

המיתוס השלישי:
אנחנו יודעים איך הילדים שלנו מרגישים
ובכן, קבלו ספויילר: אנחנו לא.
כשהחברה של הבת שלך אומרת לה שהיא מגעילה והיא לא רוצה לשחק איתה, את נעלבת נורא, העלבון הזה נצרב בך ולעולם לא תשכחי אותו. לעומתך, הבת שלך תיעלב מזה לרגע, אבל רוב הסיכויים שכבר למחרת היא תחזור להיות חברה של אותה ילדה.
כשהחבר של הבן שלך לא מוכן לחלוק איתו משחק, אתה כבר מסמן לעצמך שלא כדאי לבן שלך לבקר שוב אצל אותו חבר, אבל תתפלא. רוב הסיכויים שהבן שלך יבקש ללכת אליו שוב. ושוב.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל מקומן להמחיש לכם כי נקודת המבט של הילדים שלנו היא נקודת מבט ילדית. היא לא נקודת מבט בוגרת כמו שלנו שמבוססת על ניסיון חיים ארוך הרבה יותר.
בנוסף, חשוב לזכור שבכל מעשה של הילדים שלנו טמון איזה שהוא רווח עבורם, רווח אותו אנחנו לא רואים. אולי הילדה שלתפיסתך מתעמרת בבת שלך היא ילדה פחות מקובלת, ועל ידה הבת שלך מרגישה טוב יותר עם עצמה? אולי הילדה המתעמרת היא מלכת הכיתה ולבת שלך נוח לחסות בצלה?
אולי אותו ילד שלא משתף במשחק הוא ילד שבהפסקות בבית הספר תמיד בוחר בבן שלך להיות בקבוצה שלו בכדורגל? אולי אותו ילד הוא חבר טוב של מלך הכיתה, ודרכו הבן שלך מגיע למעמד אליו לא היה מגיע בלעדיו?
אלה הן רק דוגמאות, שוב, אבל חשבו על כך שהסיפור הרבה יותר רחב ממה שאתם רואים, ולכן – אל תסתמכו על התחושות שלכם. אם אתם באמת רוצים לדעת איך הילדים שלכם מרגישים ולמה הם פועלים כמו שהם פועלים, פשוט נסו לדבר אתם על כך.

בהצלחה 🙂

מבט לאחור על כל ההורים שהגיעו אלי עד היום להדרכת הורים, מגלה כי לרוב המקרים יש מכנה אחד משותף: חוסר התאמה בין הציפיות של ההורה לביצועים של הילד.
רוב ההורים מגיעים לקליניקה עם השאלה איך אפשר לגרום לילד לעשות XYZ, או להפסיק לעשות XYZ.

מ' התחרפנה ממש מבת ה-15 שלה שמראה הבית ההפוך לא מזיז לה ולא מניע אותה לסדר אותו.
ד' הייתה נכנסת למאבקי כוח בלתי פוסקים עם בנה בן ה-8 שלא ידע להתארגן בזמן לבית הספר ולכל יציאה מן הבית.
ש' ו-י' התאכזבו מרה ממסלול הלימודים של בנם כאשר זה עלה לתיכון ובחר מגמה שאינה נראית להם.
א' ו-ג' לא התאפקו מלריב, ערב ערב, עם ילדיהם הקטנים על מי יסדר את הצעצועים המפוזרים בסלון ביתם המתוקתק לעילא.
והדוגמאות עוד רבות מספור, כמובן, מאחר שהילדים שלנו הם לא שעתוק שלנו, ולא כל דבר שאנחנו רוצים שיקרה אתם אכן קורה.

יש דרכים רבות לגרום לילדים לעשות את מה שאנחנו רוצים או מבקשים, במיוחד בגיל הצעיר, אבל מאידך – יש מקרים בהם אפשר להתבונן על הילדים ולקחת מהם שיעור לחיים שלנו.

Vintage vector created by freepik – www.freepik.com

למשל, אותה מ' שהתחרפנה מבתה המתבגרת, הייתה אישה מאוד יעילה ותקתקנית, ושום דקה בסדר יומה לא הוקדשה לרביצה או מנוחה. "בלילה אני ישנה. זה מספיק לי." היא אמרה.

במהלך השיחות שלנו נתתי לה כלים לגייס את בת ה-15 הרובצת לטובת חלק מעבודות הבית, אולם במקביל ביקשתי ממנה מדי פעם לרבוץ על הספה למשך מספר דקות, בלי לעשות כלום. מ' הבטיחה וקיימה, רבצה פה ושם על הספה, ובסיום התהליך גילתה שהבת שלה לימדה אותה פשוט לנוח ולצבור כוחות להמשך היום.

ד' הדייקנית הרגישה שהיא נכשלת במשימה הורית חשובה מאין כמוה – להנחיל לבנה הצעיר הרגלים של עמידה בזמנים. עזרתי לה להחליף את מאבקי הכוח בתכנון מוקדם בעזרת טיימר של אפייה (פתרון מומלץ לילדים שעוד לא קוראים שעון), אך במקביל ביקשתי ממנה לנסות ולהתחבר אליו בדיוק ברגע הזה שהוא עסוק בדמיונות ולא מתארגן ליציאה. ד' חזרה אל הקליניקה המומה. מרוב שהייתה עסוקה בעמידה בלו"ז, היא מעולם לא נכנסה אל עולם הדמיון של בנה החולמני… וכעת, כשהיא ביקשה ממנו להכניס אותה אל עולמו, הקרבה שנוצרה ביניהם החליפה את מאבקי הכוח ויצרה ביניהם שיח אחר.

ש' ו-י' היו מעט יותר "קשים לפיצוח". הם חלמו שבנם יהיה ממשיך דרכו של אביו, איש אקדמיה במקצוע ריאלי, ועד לחטיבה היה נראה שבנם על המסלול "הנכון" מבחינתם. בכיתה ט' הוא הודיע להם שהוא בוחר במגמת קולנוע, והיה להם קשה מאוד להתגבר על "המשבר" כפי שהציגו אותו. התהליך היה מורכב לכל הצדדים, אבל בסיומו החלו ההורים לצפות בקולנוע איכותי ביחד עם בנם, מדי פעם, ו"פתחו את הראש" בנוגע לעולם התעסוקה שמחכה לו בעתיד. מיותר לומר שגם כאן, הקרבה לתחום שמעניין אותו (ולא אותם), יצרה שיפור אדיר ביחסים ביניהם.

גם א' ו-ג' למדו, בסוף תהליך ארוך, שחשוב יותר לשמור על אווירה טובה ונעימה בבית, מאשר "לבזבז" את האנרגיות על מריבות עם הילדים בסוף היום. עוד הם למדו, שבית מסודר ומתוקתק לא אומר שום דבר על המשפחה שלהם… יש משפחות מקסימות ומיטיבות החיות בבית מבולגן, ויש משפחות לא מקסימות ולא מיטיבות שחיות בבית מסודר.

לכל אחד מאיתנו, ההורים, יש דברים מאוד חשובים שנרצה שהילדים שלנו יבצעו, אבל עלינו להכניס את עצמנו לנעליים שלהם לפעמים, ולשאול את עצמנו "ומה יקרה אם לא? מה יקרה אם הילד שלי לא יעשה את זה?"

ברוב המקרים נגלה רווח אחר שאנחנו יכולים להרוויח פה. שיעור שהילד ילמד אותנו מבלי ידיעתו. וכמובן שמעל הכל – נפחית את ההסלמה באווירה המשפחתית ונראה לילד שלנו נכונות לשמוע את דעתו ולכבד את מעשיו.

למידה נעימה 🙂

מכירים את הקטע הזה שאתם הולכים להרדים את הילדים ונרדמים לידם במיטה?

מכירים את הקטע הזה שהילד בוכה מרה כשאתם צריכים לצאת, ואתם פשוט מוותרים, או דוחים את היציאה לאחר שיירדם?
מכירים את הקטע הזה שגם אם אתם יוצאים ומשאירים אותם לבד / עם בייביסיטר, הם לא מפסיקים להתקשר?
מכירים את הקטע הזה שאתם חוזרים מעולפים מהעבודה אחר הצהריים ומגייסים את כל הכוחות שאין לכם כדי לשבת ולשחק עם הילדים?

גם אני מכירה. יותר מדי מקרוב.
אתמול ערכתי פגישת היכרות עם אימא חד הורית, אשר השאירה את שני ילדיה (8, 12) לבד בבית אחר הצהריים כדי להגיע לפגישה איתי. לאורך כל הפגישה, התקשר אליה הבן הקטן כדי להתלונן על אחיו הגדול. היא התנצלה שהיא משאירה את הטלפון פתוח, ובכל דקה ענתה לשיחות ממנו: "טוב די, שחר (שם בדוי), אני באמצע פגישה. אני לא יכולה לדבר עכשיו… טוב, טוב, תביא לי את מתן (שם בדוי)."… "מתן, תעשה טובה, אני באמצע פגישה, אל תעצבן אותו עכשיו, אני לא יכולה לדבר."
ושוב פעם, ושוב פעם. ושוב פעם. עד שביקשתי ממנה לכבות את הטלפון, ובקושי רב היא העבירה אותו למצב "שקט", והצלחנו להציל את הפגישה, כשהיא פוזלת לעבר הטלפון, אבל לא עונה לשיחות.

עוד כאשר שוחחנו בטלפון כדי לקבוע את הפגישה הראשונה, הצעתי לאימא להיפגש בשעות הערב, אבל היא אמרה לי ש"אין סיכוי ששחר ייתן לי לצאת בערב. עדיף שנעשה את זה ישר כשאני חוזרת מהעבודה, בלי שאעבור בבית."

נקרא לה אנה. אנה היא לא היחידה. רוב ההורים שאני מכירה, למעשה נכנעים לגחמות של ילדיהם, לעתים בצדק, אולם פעמים רבות שלא בצדק.
האם אימא חד הורית לא תוכל להשאיר את ילדיה לעולם בערב בבית כדי לצאת לפגישה? או אפילו סתם לבלות?
האם הורה לא יכול לדרוש מילדיו לא להתקשר אליו במשך שעה, בזמן שהוא בפגישה חשובה?
האם הורה לא יכול לעמוד על זכותו לקבל ערב שקט עם / בלי בן הזוג שלו, כאשר הילדים נרדמים בחדרם, לבד?
או במילים אחרות –

למה אנחנו נכנעים לרצונם של הילדים במקום לרצונותינו שלנו?

אני אגיד לכם למה.
כי אנחנו לא עומדים בבכי של הילדים שלנו, ובחרדה שלנו לגבי ה"טראומות" וה"שריטות" שנחרוץ בנפשם העדינה של ילדינו. אנחנו רוצים להיות זמינים עבורם כל הזמן ולהקל עליהם בכל מצב.

אז ריציתם את הילד. עניתם לו לשיחה גם כשהייתם באמצע משהו חשוב. נשארתם להירדם איתו במיטה למרות שרציתם לראות סדרה בסלון עם בן/ת הזוג. ויתרתם על יציאה לבילוי כי הילד "לא נתן לכם לצאת".

זה כיבוי שרפות לזמן קצר.

בהסתכלות לטווח הרחוק, אתם עושים טעות אחר טעות.

כולנו יודעים שהצורך הבסיסי של הילד (ושל כל אדם) הוא צורך בביטחון.
כדי שילד יחוש בטוח במערכת המשפחתית ובעולם בכלל, הוא צריך לדעת שהוא "מוחזק" בידי אנשים חזקים. ההורים שלו.

הוא צריך הורים חזקים כדי להרגיש מוגן.

Family vector created by macrovector – www.freepik.com

הורים חזקים הם אנשים ש –
1. לא מתרגשים מהבכי שלו (או מהנדנוד, מהכעס וכל הלאה) ולא משנים את תכניותיהם בהתאם אליו
2. עושים מה שהם רוצים וצריכים לעשות – עובדים, לומדים, יוצאים, מבלים, מתחזקים חברויות, מתנדבים וכן הלאה.
3. מתחזקים את הזוגיות שלהם ויוצרים מערכת זוגית חזקה וטובה ששומרת, כמובן, על כל בני המשפחה (במשפחות בהן יש שני הורים)

אם אנחנו לא מקפידים לשמור על עצמנו בתוך ההורות, אנחנו מגלים אט-אט שנותרנו בלי חברים, בלי תחביבים, עם זוגיות מקרטעת (במקרה הטוב) ועם ילדים שגדלים בתחושה שאין מי שמחזיק את המערכת המשפחתית. כאשר ילדים גדלים בתחושה כזאת, הם חשים עצמם "כל יכולים" וחסרי גבולות מחד, אבל חרדים וחוששים מן העולם מאידך.

בשורה התחתונה – עשו רק מה שמתאים לכם לעשות. תהיו חזקים ושמרו על עצמכם בתוך כל ההורות הזאת, לטובתכם ולטובת הילדים שלכם. ה"שריטה" עמוקה הרבה יותר אם אין הורה חזק בסביבה, מאשר בכי או תסכול רגעי.

בהצלחה 🙂

ככל שאני נמצאת ביותר בתים במסגרת הצפייה במשפחות, אני רואה יותר ויותר הורים ש… איך נגיד את זה? לוקים בעדינות יתר. מדברים, מפצירים, משכנעים, מבקשים, מתרגזים, צועקים, מאיימים, אבל לא באמת פועלים כדי לגרום לדברים לקרות;
ראיתי אימא שבמשך יותר מרבע שעה שכנעה את בנה בן ה-6 לעזוב את הטאבלט (לשווא).
ראיתי אבא שצעק על שני הבנים שלו להפסיק לריב, צעק וצעק וצעק מהמטבח בזמן שהבנים רבו בסלון (והם המשיכו לריב עוד דקות ארוכות, עד שאחד מהם נפצע מהפינה של השולחן).
ראיתי אבא שנותן לפעוט שלו להטיח בו צעצוע בעודו יושב על הספה. הוא פשוט ישב שם, וחיכה שבן ה-1.9 שלו יפסיק להכות אותו עם דובון פרווה, ישב ואמר "די, זה לא נעים לי, חמוד, די…"
ראיתי אימא שרבה עם הילדים, בכל צהריים מחדש, על זה שהם זורקים את התיקים בכניסה לבית, ולא נרגעת מזה עד הערב. כל ערב.
ראיתי סבתא (!) שמנסה לשכנע את נכדתה בת ה-5 להניח את הסכין (!!!) כי זה לא משחק, עד שלאחר משא ומתן הסכימה הילדה להניח את הסכין בתמורה לביצת קינדר.

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

מוכר לכם?
אז תנו לי להציע לכם פתרון קל, פשוט ומהיר לברברת האינסופית הזאת:
השתמשו בגוף שלכם והתחילו לפעול!

ביקשתם מהילד לעזוב את הטאבלט והוא לא עזב? הושיטו-נא את ידכם וקחו אותו ממנו, הניחו אותו גבוה-גבוה בארון הבגדים שלכם והחזירו לו אותו רק כאשר אתם תחליטו.
ביקשתם מהילדים להפסיק לריב זה עם זה? אם הם מרביצים אחד לשני ולא מצליחים להפסיק לבד, הואילו-נא לגשת אליהם, לתפוס כל אחד מהם ביד אחת ולהפריד ביניהם, באופן פיזי, לשלוח כל ילד למקום אחר בבית.
הילד זורק עליכם צעצוע? מנפנף מול הפנים שלכם בחפץ? מצליף בכם עם בובה? קומו-נא ממקומכם וקחו לו את החפץ מהיד!
הילדים נכנסים הביתה וזורקים את התיק? עמדו שם, בדלת, והתנו את הכניסה שלהם הביתה בכך שישימו את התיק איפה שצריך.

מבינים?
כל הרעיון הוא לנתק את הרגשות מהסיטואציה הזאת, פשוט לגרום לדבר לקרות ולהמשיך הלאה!
אם אני אפציר בילד שעות לעזוב את הטאבלט, אני אתחיל להיפגע מכך שהוא לא מקשיב לי, אני אתחיל להתעצבן, לאבד שלווה ולהרים את הקול… ויתרה מכך, הילד ילמד שממש לא חייבים ליישם את מה שאני אומרת.

ברגע שאנחנו פועלים באופן פיזי, חד וברור, מבלי לדבר אנחנו מבהירים את העמדה שלנו, את הגבול שלנו ואת העובדה שמה שאנחנו מבקשים שיקרה – יקרה!

לא, זאת לא אלימות. זאת גם לא כוחניות. זאת הבהרה חד משמעית ומעשית למה שאתם מבקשים. מחווה גופנית אחת שלכם, השקעה קטנה מצדכם, ואפשר לעבור הלאה.
בהצלחה!

מאז שהתחלתי להדריך הורים בקליניקה, שמתי לב שרבים מהם, אפילו מבלי לשים לב, משווים את הילדים שלהם לילדים אחרים.
"למה הוא לא מכין שיעורים בשקט, כמו אחותו?", "איך זה שכל החברים שלו משחקים כדורגל ודווקא הוא לא?", "כל הילדים בגן נגמלו מחיתולים כבר מזמן, ורק הבן שלי עוד לא רוצה להיגמל!", "למה דווקא הבן שלי הכי חלש במתמטיקה בכיתה? איך זה שכולם יכולים והוא לא??", "למה בן אחותי עוזר לה בבית והבן שלי לא עושה כלום?" ועוד ועוד, השוואות על השוואות. זה לא נגמר.

Banner vector created by brgfx – www.freepik.com

 את מה שאני מסבירה להורים בקליניקה, ריכזתי כאן ב-7 סיבות פשוטות שיבהירו לכולנו למה אסור להשוות אף ילד לילד אחר:

1. כל ילד הוא יחיד ומיוחד – יש לו מטען גנטי אחר, אופי אחר, תנאי חיים אחרים, הורים אחרים, מערך משפחתי אחר… אין שני ילדים שהם אותו דבר. אפילו לא תאומים. כל ילד מתפתח בקצב אחר, מפתח תחומי עניין אחרים ומושפע מהסביבה באופן אחר, לכן הניסיון למדוד אותו לפי עקומה מסוימת, כל עקומה, הוא… עקום.
2. לעולם לא נדע באמת מה הסיפור של הילד שלנו – גם אם התמזל מזלנו והוא מדבר איתנו בפתיחות, אף פעם לא נדע מה הולך לו בראש, מהם המניעים הסמויים שלו, מה מפעיל אותו בתת מודע וכן הלאה. לכן, לא נוכל לשים בדיוק את האצבע על "למה", וכל מה שנחשוב יהיה בגדר השערה בלבד.
3. הילד וההתנהגות שלו מושפעים מאוד מההתנהלות שלנו, ההורים – הרבה פעמים אנחנו שוכחים לבדוק מה אנחנו עשינו שונה מהורים אחרים… אולי בן אחותך עוזר בבית כי אימא שלו לימדה אותו לעשות כך מגיל קטן? אולי הבן שלך לא חובב כדורגל כי פעם שיחקת איתו וצעקת עליו כשהוא החמיץ גול? אולי אתם הרגלתם את הבן שלכם להכין שיעורים רק כשאתם יושבים לידו, בניגוד למה שהרגלתם את אחותו?
4. בכל ילד יש שילוב של מאפיינים אורגניים והתנהגותיים – לא כל ילדי הקשב והריכוז מתנהגים אותו הדבר, לא כל המחוננים פועלים באופן דומה ולא כל הילדים הספורטאים זהים, לכן ממש אין טעם להשוות ביניהם ובין ההתנהגויות שלהם.
5. כמעט בכל התנהגות יש אלמנט של רווח – אם הילד שלכם מכין שיעורים רק כשאתם יושבים איתו, הוא כנראה מרוויח מכך משהו, ואילו אחותו לא זקוקה דווקא לרווח הספציפי הזה. בתת מודע שלהם, ילדים יודעים לעשות מאזני רווח והפסד, ופועלים על פיהם בשיעורים, בהפסקה, בבית ובכל מסגרת אחרת. יש ילדים שמוכנים לשחק כדורגל שהם לא אוהבים רק כדי להיות אהודים ומקובלים, ויש ילדים שמוכנים לשלם את מחיר ההתבודדות בהפסקה כדי לא לשחק במשחק שהם לא אוהבים. זה עניין אישי לכל ילד, בחירה אינדיווידואלית.
6. אנחנו רוצים, בגדול, לעורר בילדים שלנו אהבה עצמית – לא ככה? כולנו רוצים שלילדים שלנו יהיה ביטחון עצמי, שיקבלו את עצמם ויאהבו את עצמם כמו שהם… בכל פעם שאנחנו משווים אותם לאחרים (לטובה או לרעה), אנחנו פוגעים בהערכה העצמית שלהם (מורידים אותה או הופכים אותה למופרזת).
7. מה ששנוא עליך – אל תעשה לילדיך! איך אנחנו היינו מרגישים אם היו משווים אותנו כל הזמן לאנשים אחרים? לקולגות במשרד? לחברים? למתאמנים בחדר הכושר? לסבתא? לדוד? ככל שאנחנו מתבגרים יותר אנחנו מבינים שיש דברים שהם יותר בשליטה שלנו ופחות בשליטה שלנו, ואנחנו הולכים ונהיים שלמים עם עצמנו. הילדים שלנו גם גדלים להיות מבוגרים, וככל שנמעט להשוות אותם לאחרים – כך הם ייטיבו להכיר את עצמם, על המגבלות ועל היתרונות שלהם, מהר יותר.תאהבו את הילדים שלכם כמו שהם, תעזרו להם להיות מי שהם רוצים להיות.
   זה כל הסיפור, על קצה המזלג 🙂

מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים על :  הורות,  סמכות הורית

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים 
054-3623501  
פייסבוק  | קליניקה בלהבים

90% מההורים שמגיעים אליי להדרכה, מדווחים כי המקלחת היא סלע המחלוקת, מה שמעורר מריבות יומיומיות עם הילדים, וצובע כמעט כל ערב באווירת ריב ומדון.
בכל פעם מחדש אני מתפעלת איך הורים משקיענים, אינטליגנטים, אוהבים ומסורים נופלים לבור הזה ומרשים לעצמם להיגרר למאבקי כוח סביב נושא כל כך פעוט…

לא חבל על האנרגיות? חבל.

התמונה באדיבות Background vector created by brgfx – www.freepik.com

מה יש במקלחת שהופך אותה לנושא כל כך בוער בכל בית?

המקלחת, ברוב הבתים, מסמלת את סוף היום, את סוף כל הפעילויות ,החוויות, הצבעים, הקולות והריחות, אבל זה לא הכל.
ברוב הבתים, הכניסה למקלחת מלווה ב"יאללה, יאללה!", "קדימה!", "נו כבר!", "כמה אפשר לבקש??" ושאר פנינים שיוצאות לנו מהפה כי אנחנו, איך לומר בעדינות? מתים כבר שהילדים ילכו לישון, יפנו לנו את הסלון ויתנו לנו כמה דקות של שקט לפני שאנחנו בעצמנו נרדמים על הספה.

והילדים שלנו מרגישים את זה. הם מרגישים שאנחנו לחוצים ומלחיצים אותם, והם מוחים על הלחץ הזה.

כשהילד בן שנתיים, שלוש, ארבע או חמש, אנחנו יכולים לקחת אותו על הידיים ולקלח אותו "בכוח", צ'יק צ'ק, וגם אם הוא בוכה, הוא נרגע מיד אחר כך.
אבל כשהילד גדול יותר, כבד יותר ובועט חזק יותר – אנחנו כבר לא יכולים לעשות את זה "בכוח". אנחנו צריכים לעשות את זה בחכמה.

והחכמה במקרה הזה היא לא להתעמת על המקלחת.

בגילאים האלה, הילדים כבר לא חוזרים עם חול בשיער ולא נמרחים בכל מה שאכלו לארוחת הערב…
בגילאים האלה, חשוב שנעביר לילד את האחריות על גופו, על ניקיונו ועל בריאותו.

ברגע שאנחנו מנסים להכריח אותו להתקלח, אנחנו בעצם לוקחים את האחריות הזאת עלינו, ואם האחריות היא שלנו, אבל הגוף הוא שלו – נוצר כאן מאבק כוח בין שני צדדים.

בימים אלה ממש, נמצא אצלי זוג בהדרכת הורים ולהם ילדה בכיתה ג' אשר השתמשה במקלחת כמאבק כוח בכל ערב. המלצתי לזוג היקר לא לומר לה יותר מילה על המקלחת.
הילדה לא התקלחה במשך שבוע שלם.
יום יום הם כתבו לי "היא עוד לא התקלחה!!!! מה לעשות???", ויום יום כתבתי להם בחזרה "אל תעשו כלום. תנו לה לקבל את האחריות על הניקיון שלה."
הזוג המקסים הזה התאפק והתאפק, ובערב השמיני הילדה לקחה את עצמה לבד ונכנסה למקלחת.

בגדול, מקלחת זה כיף והתחושה אחריה היא נהדרת, נכון? המטרה שלנו היא להביא את הילד לחוש זאת בעצמו, לרצות להתקלח.
אולם מה שקורה בבתים רבים זאת הסבה של המקלחת מפעילות נעימה לסלע מחלוקת שמעסיק אותנו, ההורים, העסקת יתר ומושך את גבולות הערב המשפחתי אל הקצה.

בקיצור, הדרך הכי יעילה להפסיק לריב עם הילדים על המקלחת, היא להפסיק לריב עם הילדים על המקלחת 🙂

במסגרת החוק ההורי הידוע "בחר את המלחמות שלך", כדאי מאוד להוריד את המקלחת מסדר היום, כי היא צורך טבעי, כמו לאכול, לשתות ולישון. כדי שהיא תהיה כזאת גם בעיני הילד – אנחנו צריכים להפסיק לריב עליה ולתת לתוצאות הטבעיות לדבר, לתת לילד להרגיש מה זה ללכת לישון מזיע, להתגרד, להריח לא נעים, ולתת לו לבחור לבד מתי הוא רוצה להרגיש נעים יותר ומתי לא.

אפשר גם לתרום לתוצאות הטבעיות ולומר לו שתתנו לו נשיקת לילה טוב מרחוק כי יש לו ריח לא נעים אחרי שלושה ימים בלי מקלחת, או שתדרשו ממנו להחליף את המצעים שעליהם ישן מלוכלך אחרי חמישה ימים בלי מקלחת, אבל כל עוד הדברים נאמרים בלי כעס, בהיגיון טבעי – המקלחת לא הופכת למאבק כוח ונשארת רק מה שהיא. מקלחת.

רוצים לקרוא עוד סיפורי מקלחת?

עפרה שפר ברוש