ארכיון הקטגוריה: סיפורים מהקליניקה

מה העץ אומר על הילד/ה שלך?

בעבר הלא רחוק, הנחיתי קבוצה קטנה ואינטימית של 3 אימהות לילדות בנות 11 עם קשיים כאלה ואחרים במיומנויות חברתיות. באחת הפגישות, ביקשתי מהן לבקש מהבנות לצייר עץ, כדי שנוכל לדייק את האבחנה לגבי כל אחת מהן, ונוכל לדבר על הדברים להם היא זקוקה.

3 העצים שקיבלתי היו שונים במובהק זה מזה, למרות שהאימהות התקבצו להדרכה כי לכל הבנות, לכאורה, הייתה בעיה דומה.

באופן כללי, ציור עץ הוא ציור קלאסי לניתוח ומאפשר לנו להבין בעיקר מאיפה הילדים שואבים את כוחם, איפה מושקעות האנרגיות שלהם ומה הם חושבים על עצמם, בתוך תוכם.

העץ של הראשון, של הילדונת המקסימה, מספר לנו הרבה מאוד; מה העץ אומר על הילד/ה שלך? 1 | פענוח ציורי ילדים - עפרה שפר ברוש
*הציור נראה דל וקטן יחסית לגודל הדף (מה גם שהאמא סיפרה שהילדה ציירה כדי לצאת לידי חובה…), מה שמעיד על בטחון עצמי נמוך ועל חששות גדולים במפגש עם "החוץ".
*קשה לראות זאת בבירור כאן, אולם העץ צוייר קודם כל בעיפרון, ורק לאחר מכן הילדה עברה עליו עם טושים. בנוסף, קווי הציור מעט רועדים ולא יציבים; מכאן, אנחנו יכולים ללמוד שלילדה מאוד חשוב מה חושבים עליה, איך היא ומעשיה נתפסים בעיני הסביבה וכמה אסור לה לטעות (ואם אסור לה לטעות – מוטב שתעשה הכל בקטן, תהיה כמעט לא מורגשת…).
*למרות שהעץ מאוד חינני, אין מה לומר, הציור כולו אינו חיוני, אין בו "חיים", הוא נותר שטוח על הדף ולא "מקפיץ" בנו שום תחושה. העץ ריק, הסביבה ריקה והתחושה שנוצרת היא של מעין מסך שמכסה על רגשותיה האמיתיים של הילדה, כלומר – היא מסוגרת מאוד וחוששת להתבטא כלפי חוץ, ואפילו חוששת להביט לעתיד, לראות את ה"פירות" או ה"פרחים" שהיא עשויה להניב.

הציור השני של הילדה השנייה הוא כמעט ההופכי של העץ הראשון:
מה העץ אומר על הילד/ה שלך? 2 | פענוח ציורי ילדים - עפרה שפר ברוש*הציור כולו מלא בצביעה מלאת אנרגיה, וניצול מקסימלי של הדף, כלומר – יש כאן ילדה שרוצה ויודעת להיות נוכחת, מאוד נוכחת, בכל מקום בו היא נמצאת.
*הגזע מאוד רחב ויציב, ומאחר שהוא מסמל את ה"אני", אפשר להסיק שהילדה הזאת בטוחה בעצמה וביכולותיה, מרגישה יציבה ובטוחה אל מול העולם ויכולה לשאת את מה שהוא מזמן לה.
*הצמרת לכאורה נראית אחידה, אך חדי העין מביניכם יבחינו כי צדה השמאלי מעט גדול ובולט יותר, וכן דווקא שם, מצד שמאל, בחרה הילדה להכניס שני צבעים נוספים (צהוב וכחול). על פי רוב, התנודות בצמרת העץ יעידו על כיוון המשיכה של הילד – צד ימין משיכה יותר כלפי העולם החיצוני (חברתי, קוגניטיבי), וצד שמאל משיכה יותר כלפי העולם הפנימי (משפחה). אצל הילדה הזאת ניכר כי יש התעסקות והשקעת משאבים יותר בסביבה המשפחתית שלה.
*סביבת העץ מלאה וגדושה – עצים קטנים (ממש קטנים :)) צומחים בצלו, העץ של הילדה מאפיל עליהם, דוחק אפילו את השמיים הצידה… ואם לא די בכך, את הרווח הקטן הנותר מנצלת הילדה להעביר מסר לעולם.
*כל הציור מעיד על בטחון עצמי, ללא ספק, אולם העיקשות של הילדה למלא כל פינה במרחב, יכולה להעיד על כך שהביטחון שלה נובע, בעצם, מלחץ. במילים אחרות: חוסר הביטחון שלה דוחף אותה להציג נוכחות מוגזמת בכל מקום ובכל זמן.

הציור של הילדה השלישית מציג מגמה מאוזנת יותר;
מה העץ אומר על הילד/ה שלך? 1 | פענוח ציורי ילדים - עפרה שפר ברוש*הציור ממלא יפה את הדף (אבל לא בלחץ ולא בהיסטריה)
*הקווים זורמים, לא "שבורים" ולא רועדים, מה שמעיד על יד בוטחת ועל קלות ביצוע
*שורשיו של הגזע (=הילדה) טמונים באדמה, מה שמעיד על כך שהילדה שואבת את כוחותיה ממשפחתה
*צדו הימני של העץ דומיננטי יותר (זוכרים? חברים ולימודים) – הצמרת נוטה מטה, מארחת קן עם ציפור ואף מצילה על הפרח הבודד שבוחר דווקא לגדול מצד ימין 🙂
* למרות שהציור מצויר בעט פשוט, הוא "נושם" ומלא חיים, ואפילו הפירות על העץ מעידים על כך שהילדה רואה פירות במאמציה, או לפחות יודעת שבבוא הזמן היא תקצור את הפירות.

אז מה יש לנו כאן?
3 ילדות עם קשיים במיומנויות חברתיות; האחת מסוגרת עם בטחון עצמי נמוך, השנייה all over – מה שמקשה מעט על ילדים להתקרב אליה, והשלישית… על פי הציור הספציפי הזה, לא ניכר שיש לה קשיים במיומנויות חברתיות, אולם היא מאוד מחוייבת לעולם החברתי, כך שיכול להיות שמה שיש לה פשוט לא מספיק לה.

בפעם הבאה שהילדים שלכם מציירים עץ – הסתכלו עליו ונסו להבין אם יש לילד קשיים, מאיפה הם נובעים ומה אתם יכולים לעשות כדי לעזור לו להתגבר עליהם.

בהצלחה!

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
פייסבוק | קליניקה בלהבים

 

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

ענת ומיכה (שמות בדויים) נמצאים אצלי בהדרכה כבר מעל לחודש. הם הגיעו עקב בעיה קטנה עם הבת הקטנה, אבל מהר מאוד עברנו לדבר על הבן הגדול שלהם, בן 17. נקרא לו בן.
בן הוא מתבגר קלאסי, כזה שמרוכז בעיקר בעצמו ובצרכים שלו ו"לא רואה אף אחד ממטר". ענת מצליחה להכיל את זה, פחות מתרגשת מהתגובות שלו, וגם פחות דורשת.
מיכה, לעומתה, מאוד נסער מההתנהגות שלו; "מה זה הוא ככה נכנס הביתה, אוכל, משאיר את כל הטינופת במטבח ומסתגר בחדר?", "למה האחים שלו יכולים לעזור עם האוכל, עם הניקיון, ורק הוא יושב כמו מלך ולא עושה כלום?", "לא שלום, לא תודה, לא סליחה, כאילו הוא לא הבן שלי!"
בכל פעם שמיכה יוצא מדעתו מההתנהגות של בן, ענת מנסה להרגיע אותו.
בכל פעם שהיא לא מצליחה להרגיע אותו והוא "יוצא" על בן בצעקות, ענת גם מנסה להרגיע את בן.
וזה קורה לא מעט.

מה שיוצא מכל התסבוכת הזאת, זה שהזוגיות של ענת ומיכה נמצאת במשבר, בגלל חוסר ההתאמה שלהם בתגובה להתנהגות של בן.
"זה הדבר היחיד שאנחנו מדברים עליו, או יותר נכון מתווכחים עליו. אין לנו רגע של שקט. רק הלימודים של בן, החברים של בן, ההתנהגות של בן… נמאס לי כבר!" כך ענת התבטאה.

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

במקרה הזה מדובר על ילד בן 17, אבל במשפחות אחרות שפגשתי הייתה ילדה בת 5 שזכתה מאימא שלה לפינוקים מפליגים שממש לא היו מקובלים על האב וגרמו להתנצחויות תמידיות ביניהם, או ילד בן 12 שלא לומד ונתקל בסלחנות וחוסר אכפתיות של האבא לעומת ההישגיות והלוחמנות של האימא, ועוד ועוד דוגמאות.

אז מה עושים? איך לא נותנים לוויכוחים סביב הילד לשבור לנו את הזוגיות?

הדבר הראשון שיש לעשות במקרה כזה, זה ל ד ב ר אחד עם השנייה; לשבת באיזה ערב רגוע בבית או בחוץ ושכל אחד מבני הזוג יסביר לשני את העמדה שלו בנוגע להתנהגות של הילד. מה זה עושה לו, מה זה מפעיל אצלו, למה הוא כל כך מתרתח או למה הוא כל כך אדיש.
אחרי שכל המידע הזה מונח על השולחן, כדאי להגיע להסכמה משותפת בנוגע לתגובה של שני בני הזוג מול הילד.
אם נחזור לענת ומיכה בתור דוגמה, ענת הסבירה למיכה שלא מפריע לה שבן לא עוזר בבית, שהיא מבינה את הסערה הפנימית שעוברת עליו והיא לא רוצה להקשות עליו. מיכה הסביר לענת שהוא לא יכול לראות פרזיט בביתו שלו, ושעם כל הכבוד לגיל ההתבגרות ולקשיים של בן – הוא רוצה לדרוש ממנו לקחת חלק בעזרה בבית ובכללים הנהוגים בבית.
אחרי שכל אחד הסביר לשני באמת מה מפעיל אותו, עבדנו ביחד על ההגעה לעמק השווה, על מה כן דורשים מבן ובמה מניחים לו, ואיך הם מעבירים לו את המסר הזה.

מיכה וענת היו זקוקים לליווי שלי כדי להוציא את בן אל מעבר לגבול הזוגיות שלהם, אבל הרבה זוגות שהתקשורת ביניהם טובה ופתוחה, יכולים לעשות זאת בעצמם.

ואם תרשו לי, הנה עוד מילה על למה כל כך חשוב לעשות את זה, ולא רק בשביל הזוגיות שלכם:
כאשר הילד שלכם עושה משהו שגורם לכם למשבר בזוגיות, קורים אצלו מספר דברים במקביל –
1. הוא מופתע מה"כוח" הזה שיוצא ממנו
2. הוא מתמלא חרדה כשהוא מגלה שיש לו "כוח" כזה מבלי שבכלל התכוון לכך
3. הוא מפסיק לסמוך על ההורים שלו שיהיו חזקים ויחזיקו אותו, ומפסיק לראות בהם עוגן וגב חזק כפי שהיו עד כה.
4. החרדה אצלו גוברת, מאחר שכעת גם יש לו כוחות בלתי נשלטים, וגם אין מי שיעזור לו לאזן אותם.
לכן, גם אם הזוגיות שלכם נראית לכם פחות חשובה כרגע, דעו לכם שהזוגיות ההורית שלכם היא הישות ששומרת על הילד שלכם, והיא חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר.

בהצלחה!

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

 

על מתבגרים, מסכים ומה ש(אין) ביניהם

"אני שונאת אותה! סליחה שאני אומרת את זה, אבל זה באמת מה שאני מרגישה! כל היום היא שרועה על הספה עם הטלפון שלה, שמה עלינו כזה ז@# ולא עושה שום דבר אחר. אני כבר לא יכולה לסבול את זה!"
זה ציטוט אמיתי (נשבעת!) של אימא של ל', בת 14.5 טיפוסית, שהגיעה אליי להדרכה בקליניקה כדי להתמודד עם מה שהיא כינתה "חוסר היכולת שלי לסבול את הבת הגדולה שלי."

לא נבהלתי מהאמירה הזאת, ואני מקווה שגם אתם לא נבהלים… הקליניקה היא המקום הבטוח לשפוך את כל מה שיש לנו על הלב, גם אם זה רגש זמני קשה ככל שיהיה כלפי הילדים שלנו.

"אני מבינה אותך," אמרתי לה, "אני מתארת לעצמי שכל הבית רוחש מסביב, ונראה לך שהיא כבר לא חלק מהמשפחה…"
"בדיוק."
"את יכולה לספר לי עליה קצת?" ביקשתי.
"תראי… היא מאוד פעילה בצופים, זה ממש הבית השני שלה. היא גם מאוד יפה כזאת, ויש לה המון חברים. בלימודים היא בסדר, לא יותר מדי משקיעה, אבל עושה את מה שצריך. היא גם עצמאית מאוד, עובדת בבייביסיטר וכמעט לא מבקשת מאיתנו כסף."
"היא נשמע אחלה בחורה, תכל'ס!" אמרתי.
"לגמרי!" היא ענתה, "שלא תביני, היא ילדה נהדרת וכולם מאוד אוהבים אותה! אני פשוט משתגעת מהרביצה האינסופית הזאת עם האגודל על המסך."
"מה היית רוצה שהיא תעשה במקום זה?" שאלתי.
"אממ…"
"בואי אני אעזור לך," ניסיתי, "יש משהו שאת מצפה ממנה לעשות, בפועל, והיא לא עושה?"

"הייתי רוצה שהיא תעזור יותר בבית. היא הבת הגדולה, היא יכולה כבר לעשות הרבה דברים, חוץ מלשמור על אחיה הקטן עד שאני חוזרת מהעבודה."
"אה!" חייכתי, "היא שומרת על אחיה כל יום?"
"כן, שעה וחצי-שעתיים. מחממת לו צהריים ונשארת איתו עד שאני מגיעה."
"וואו! יפה!" אמרתי.
"כן… היא בסדר. אולי השתמשתי במילים קשות מדי…"
"אולי." אמרתי. "אז מה עוד היית רוצה שהיא תעשה? או במילים אחרות – אם היא הייתה, למשל, אחראית על העמסה ופינוי של המדיח, או אחראית על קיפול כביסה, ובשאר הזמן הייתה יושבת על הספה עם הטלפון… מה היה קורה?"
"עם זה הייתי יכולה לחיות, האמת." היא חייכה. "אני מבינה שזה העולם שלה היום, הזירה החברתית שלה. אני גם לא יכולה ממש לומר שהיא מכורה, כי היא בכל זאת יוצאת הרבה לחברים, לצופים, לבייביסיטר …"
"אז בואי נתמקד בדבר הקטן הזה שישפר לכן את היחסים, טוב?" הצעתי. "בואי נתמקד במשהו נוסף שהיא יכולה לעשות לטובת הבית והמשפחה, כדי שיעזור לשתיכן להרגיש שאתן חלק מאותה משפחה, אבל עדיין יקנה לה את "הזכות" לרבוץ על הספה עם הטלפון."

בסופו של דבר, במשפחה הנהדרת הזאת, נערכה טבלה ובה כל אחד מבני המשפחה בחר להיות אחראי על מטלה אחת או שתיים בבית.
אבל זה לא ממש העניין.
העניין הוא שקשה לנו לראות את המתבגרים שלנו מכנסים את העיניים למסך אחד קטן ולכאורה לא רואים שום דבר סביבם.
זאת לא התמכרות. התמכרות היא רק כאשר המסך מונע מהם לעשות דברים אחרים. כל עוד המתבגר/ת שלכם פעיל באיזו שהיא מסגרת, יוצא, מבלה, לומד ואפילו עוזר בבית – הניחו לו.
כך פועל הדור הזה, ואת "הברזלים" לידם אנחנו היינו מתכנסים, החליפו קבוצות הווטסאפ, האינסטוש והיוטיוב.
זה נראה לנו רע בעיקר בגלל שאנחנו גדלנו אחרת… לא בגלל שזה, בהכרח, גרוע יותר.

הבהירו למתבגר/ת שלכם מה אתם מצפים ממנו/ה, ובשאר הזמן תנו לו/ה לנהל את חייו בהתאם לסביבתו ולהבנתו/ה. אלה בדיוק השנים בהן המתבגרים מגבשים את זהותם הנפרדת, ואם הזירה היא סלולרית – הם חייבים לבחון את עצמם אל מול ובתוך הזירה הזאת.

בהצלחה 🙂

האם אפשר להגביל בשעות ילד מתבגר?

סיפור שהיה על הילדה שסובבה משפחה שלמה על האצבע הקטנה

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אלי ע', וביקשה להגיע בדחיפות להדרכת הורים: "תביני, אני לא מצליחה להסתדר עם הבת האמצעית שלנו, בת ה-8. כל היום מריבות וצעקות והיא לא עושה שום דבר שאנחנו אומרים לה. אנחנו כבר לא יכולים יותר!"
בפגישת ההיכרות עם ע' ובעלה ד', שמעתי בהרחבה על מצבה העגום של המשפחה, על ימים מלאים במאבקי כוח:
– עשרות פעמים מבקשים ממנה להיכנס למקלחת בערב, והילדה מושכת את הזמן ומושכת ומושכת, עד שמגיעות הצעקות ולפעמים גם עונשים.
– הילדה משחקת בסליים דווקא איפה שאסור, מותירה עקבות דביקים על רהיטים
– הילדה צועקת על ע' ומשפילה אותה מול חברות שבאות הביתה
– הילדה לוקחת חטיפים מהמטבח רגע לפני האוכל, למרות שאומרים לה "לא"
– הילדה דבוקה למסך הפלאפון בכל רגע נתון, גם כשמבקשים ממנה לכבות
וכן הלאה, וכן הלאה.
כמעט כל התקשורת של ההורים עם בת ה-8 הייתה תקשורת כוחנית, ויכוחים, מריבות וצעקות, עד שכבר לא נותר מקום לחיוכים, חיבוקים, מילות אהבה והרגעה.

בחוץ, בכיתה, בחוגים ואצל חברות, הילדה הייתה מקסימה במיוחד, אהובה על כולם ולעולם לא מתפרצת. הכל היה קורה רק בבית.

ביקשתי לראות ציורים של בת ה-8, מהם יכולתי להבין כי היא ילדה רגישה מאוד, שמסתובבת עם עומס רגשי קבוע בתוכה, מסתירה את מה שעובר לה בראש ובלב ומאוד מאוד חשוב לה למצוא חן בעיני הסביבה. ניכר כי יש לה תלות גדולה בהוריה, וכי היא מאוד עקשנית ופרפקציוניסטית, עד כדי סיזיפיות.

לכאורה, הציורים שמחים, צבעוניים ומלאי דימויים, אך בפועל עולה מהם לחץ גדול.

מאיפה יכול לנבוע לחץ של ילדה בת 8 שהיא תלמידה מצטיינת, יפהפייה, אהובה על המורים, מקובלת בין החברות לכיתה, מקבלת בביתה את כל מה שהיא מבקשת, החדר שלה נראה כמו חנות מתנות, מלא בכל טוב… אז למה היא כל כך לחוצה?

בעקבות השיחות עם ע' ו-ד', שיערתי שהלחץ של הילדה נובע מכך שהיא מרגישה שהם נבהלים ממנה.
בכל פעם שהייתה יוצאת ממנה "המפלצת" (וכבר כתבתי על זה כאן בהרחבה) כשהיא מרשה לעצמה להתפרק בבית אחרי שהחזיקה את פאסון הילדה המושלמת בחוץ – ההורים שלה נבהלים ממנה. הם כועסים, צועקים, מאיימים, או מוותרים ומרימים ידיים – היא נבהלת והבהלה מחריפה את החרדה, שמביאה להתפרצות אלימה וקולנית יותר – ההורים עוד יותר "מאבדים את זה", וכן הלאה.
כך נוצר כדור שלג.
ברגע שהתחילו לפחד מהילדה, בעצם יצרו אצלה עומס נפשי שאין לה איך לפתור אותו.

אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק לפחד ממנה. פשוט ככה.
במקביל, להתחיל לייצר מערכת יחסים קרובה יותר בבית, שגם תאפשר לחוות רגעים יפים ביחד, וגם תחזיר את ההורים לעמדת הסמכות הטבעית שלהם.
במקרה של ע' ו-ד', ביקשתי שיתחילו בארוחות משותפות. במקום לשבת על הספה, ולקרוא לעבר הילדה שאוכלת תוך כדי שהיא צופה בנייד, "תכבי את הטלפון בזמן האוכל!" – להתחיל לשבת עם הילדים, לאכול ביחד, ולייצר מצב בו מתקיימת שיחה ויש סיבה טובה להניח את הטלפון בצד.
כל הילדים שיתפו פעולה באופן מידי, ו-ע' אפילו גילתה שהיא נהנית לשבת איתם!
בשלב השני, ביקשתי שיפסיקו לריב עם הילדה על המקלחת; בכל ערב הם "הכריזו" שהגיעה שעת המקלחת, ואם הילדה לא הלכה להתקלח – לא העירו לה ולא אמרו מילה.
אמרנו כבר שהילדה עקשנית, נכון?
10 ימים תמימים היא לא נכנסה למקלחת. ההורים נשכו שפתיים ועשו מאמץ גדול לא לומר מילה, עד שביום העשירי היא נכנסה למקלחת לבד, ומאותו יום ממשיכה להיכנס לבד למקלחת בלי ויכוחים או הפצרות חוזרות ונשנות.
ההורים הראו לה שהם לא נבהלים מההחלטות שלה, לא רבים איתה על זה ולא "מתחרפנים" מזה (גם לאורך 10 ימים!).
הצעד הבא היה ללמד את ע' להפסיק להיגרר למריבות עם הילדה; בכל פעם שהילדה דיברה לא יפה, ע' נטשה את הזירה ועברה לעסוק במשהו אחר. לא צעקה, לא הגיבה, לא איימה ולא הענישה – פשוט הוכיחה לילדה, במעשים, שדיבור כזה לא מוביל לשום דבר.
בנוסף, ביקשתי מ-ע' להתחיל להיות אסרטיבית יותר, גם באופן מילולי וגם באופן פיזי. לא לפחד לומר "לא!" בקול רם כשהסליים מגיע לסלון, לא לפחד להוציא לילדה את הטלפון מהיד ולא לפחד לחסום בגופה את הכניסה למטבח כשהילדה רוצה לנשנש משהו חמש דקות לפני ארוחת הערב.
עוד צעד משמעותי היה לטפל בבקרים, שהיו תמיד עמוסים ולחוצים, מלווים בצעקות, בכי ואיומים, והסתיימו תמיד באיחורים לבית הספר; הנחיתי את ע' ו-ד' להשתמש בפתרון "השקית" (שגם עליו כבר כתבתי בעבר, מוזמנים להיזכר), ואכן, אחרי שבת ה-8 העקשנית נכנסה פעם אחת למכונית בפיג'מה – התחילו הבקרים להסתדר בשקט מופתי.

כך, צעד אחר צעד, החלו ע' ו-ד' להיראות בעיני בת ה-8 כהורים חזקים, שלא נבהלים מהמפלצת הפנימית שפורצת ממנה.
כעבור מספר ימים כבר דיווחו ע' ו-ד' שתדירות ההתפרצויות שלה ירדה משמעותית. שבוע נוסף עבר, ובת ה-8 ניגשה ל-ע' ביוזמתה, חיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותה.
ככל שנקפו הימים, נראה היה שבת ה-8 מתחילה להשתחרר מהמועקה הנפשית, ולו בשל העובדה כי היא נוכחה לדעת שיש מי ששומר עליה, יש מי ש"מנהל" את הבית, יש שתי דמויות חזקות וסמכותיות שמובילות את המשפחה ומהוות עבורה עוגן.
הידיעה הזאת שחררה את בת ה-8 מהחרדה בה הייתה נתונה, ובציור שלה לאחר חודשיים, כבר ניתן לראות משהו "נושם" יותר, רגוע יותר, פחות קפדני וסיזיפי, ויותר מלא חמלה ורוך:
שקופית4
וגם ע' החלה לעדכן בעוד ועוד הודעות חיוביות ומשמחות:
שקופית5

בסיכומו של דבר, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שבת ה-8 מטופלת היטב וכי יש לה שני הורים שלמדו שעם כל העצמאות שלה – היא עדיין צריכה אותם בתור עוגן חזק ונחוש, ועליהם לפעול בהתאם כדי לספק לה את הביטחון לו היא כל כך זקוקה. על הדרך – הם גם הרוויחו אותה מחדש 🙂

תנו להם לצעוק!

שעון החורף מביא איתו פריחה של מקרים חדשים בקליניקה 🙂

בשבוע האחרון קיבלתי שלושה זוגות הורים חדשים, מודאגים, שטענו שהילדים לא מקשיבים להם, לא יודעים לקבל סמכות, אין להם גבולות וכן הלאה.
כהרגלי, יצאתי לצפייה בבתי המשפחות, ולמרות שכל אחת מהן שונה בתכלית – יכולתי לזהות נקודה אחת משותפת:
בגלל שעון החורף, ההתכנסות הביתה מתבצעת מוקדם יותר.
אם בימי הקיץ אפשר לשחק בחוץ, בגינה, בגן השעשועים או אצל חברים עד שעת ארוחת הערב והמקלחות, הרי שעכשיו, כבר מ-17:00 כל הילדים נמצאים בבית, ו"אין לאן לברוח".
למרות זאת, הילדים עדיין במצב ערות מלא, רוצים לשחק, להשתולל ולפרוק את האנרגיות שצברו בגן או בבית הספר.
אז הם משחקים.
הם משחקים משחקי דמיון שכוללים ריצות ואיומים מדומיינים בחרבות, משחקים תופסת בבית, מסיעים כלי רכב מפלסטיק במסדרון, מתגוששים ביניהם ו… עושים הרבה רעש.

בכל אחד מהבתים בו הייתי, ראיתי את ההורים מנסים "להשליט סדר" – "לא לשחק בחרבות בתוך הבית!", "אל תבעט בו!", "תביאו פאזל!", או פשוט – מדליקים את הטלוויזיה כדי להשקיט את האווירה ולהשתיק את הילדים.

תנו להם לצעוק!
אז נכון, אפשר להשליט סדר ולייצר שקט בבית, אבל זה בדרך כלל יבוא רק אחרי שנתעצבן, נצעק ואולי נעניש את הילדים. לא חבל?

הלא הם לא עשו משהו לא בסדר… הם רגילים להוציא אנרגיה בשעות האלה, לשחק עם חברים, לרוץ, לקפוץ, לקרוא קריאות קרב…

מה שאני מציעה לכם, ההורים, זה לשנות את נקודת המבט שלכם.

להחליט עם עצמכם שעד שעה מסוימת, אתם מסוגלים לספוג את ה"רעש" הזה ולתת לילדים לשחק כאוות נפשם. ואם קשה לכם עם הרעש, קנו לכם זוג אטמי אוזניים.
כי מה שקורה כרגע, זאת הידרדרות חלקלקה של מערכת היחסים שלכם עם הילדים ("אל תרוץ!", "מספיק לקפוץ!", "כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מרשה להסיע את המשאית בבית?", "מספיק כבר!", "שב רגע!", "תפסיקי לצעוק!"); אתם מרגישים שהם לא מכבדים את הסמכות שלכם, אבל מה שקורה זה שבעצם אתם לא מכבדים את הצרכים שלהם,
וכל זה קורה רק מאחר שתנאי הסביבה השתנו, וזה לא מגיע לא להם ולא לכם.

הכינו לעצמכם כוס קפה, שבו עם האטמים באוזניים ונסו לא להתרגש. הודיעו לילדים שהם יכולים לשחק עד השעה עליה תחליטו, ועד אז – נסו להימנע מלהעיר הערות או לשלוט בסדר שהופר.
כך תגיעו לשעות הערב ברוגע יחסי, אחרי שלא רבתם, לא צעקתם ולא התעצבנתם אחר הצהריים, ואחרי שהילדים שיחקו והוציאו את מנת האנרגיה הדרושה שלהם.

בהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים

ילד זה לא כוסברה!

הרבה זמן אני מסתובבת עם הפוסט הזה בבטן… בחצי השנה האחרונה ראיתי ב-3 משפחות את המצב עליו אני הולכת לספר. וזה היה עצוב.
"המצב" הוא ילד אחד או ילדה אחת במשפחה שהוא או היא פחות אהובים.
אלה ילדים, שכמעט כל דבר שהם עושים, מקפיץ את ההורים. אלה ילדים, שטון הדיבור של הוריהם משתנה ומרצין ברגע שהם פונים אליהם. שהבעות הפנים פחות שמחות ורכות כאשר הם מדברים אתם.

לכאורה, הילדים הפחות אהובים לא מרגישים בכך, כי המילים בהן משתמשים ההורים הן אותן מילים בהן הם משתמשים בתקשורת מול האחים האחרים, אבל המימיקה, הבעות הפנים, וטון הדיבור שמשתנים (גם אם אנחנו לא שמים לב או מתאמצים לא לעשות את זה) – עוברים היישר אל לבם של הילדים, ומתיישבים שם, לעתים לנצח.

עכשיו, בואו… ילד זה לא כוסברה, כן?

אי אפשר לא לאהוב את הילד שלנו, לומר עליו "זה לא לטעמי".
למרות שבאמת, לפעמים, מה שהילד עושה, איך שהוא נראה, הדברים שמעניינים אותו – הכל יכול להיות לא לטעמנו, אבל (וזה אבל גדול!) אנחנו לא יכולים להיות שם. מתוקף תפקידנו כהורים, זה מצב שעלינו לדאוג לצאת ממנו, ומהר.

המצבים האלה מגיעים, לרוב, כאשר אנחנו מצפים משהו מהילד, והוא או היא לוקחים את החיים לכיוון אחר;
לי חשובים הלימודים – הילד שלי תלמיד גרוע.
אני ספורטאי בנשמה – הילדה שלי בטטת כורסה.
אני יצור חברתי, תמיד מוקפת בחברים – הילד שלי "יושב בית", מתבודד.
אני אדם שקט ומופנם – הילדה שלי מוחצנת.
אני אדם ערכי, אידיאליסט – הילד שלי חושב רק על עצמו ועל המחשב שלו.
וכן הלאה.

ברגע שזה קורה, ואנחנו לא מצליחים "לשלוט" ולהביא את הילד/ה לכיוון שלנו (פשוט כי הוא אחר), אנחנו מתחילים להתאכזב. ברגע שאנחנו מאוכזבים, הבעות הפנים שלנו משתנות, טון הדיבור שלנו משתנה, וכל היחס שלנו לילד/ה משתנה.

ילד זה לא כוסברה!

כשזה קורה,
כשאנחנו פחות סבלניים, חומלים ונהנים מהילד הזה, הספציפי, הוא יודע את זה.
בתוך תוכו, הוא מרגיש שהוא מאכזב את הוריו פעם אחר פעם.
אתם יודעים כמה קשה לילד בן 7, לילדה בת 11 ואפילו לילד בן 20 להסתובב בעולם עם תחושה שהם אכזבה להוריהם? יכולים לדמיין איזה משא כבד זה?

אז מה עושים?

אז באמת מה עושים? הרי זה מצב לא פשוט, לא לילד ולא להורה… אף הורה לא רוצה לסלוד מהילד שלו, הוא פשוט מגיע לשם, בטעות.
מה שצריך לעשות, זה ללמד את עצמנו להרגיש אחרת, על ידי זה שנלמד להכיר את הילד שלנו מכל הצדדים, ולא רק מההיבטים החשובים לנו. אפשר ממש להעלות על דף את רשימת התכונות הטובות שיש לילד שלנו – נדיב, סקרן, מנומס, מכבד, חבר טוב, אחראי, אח טוב, נקי ומסודר, יצירתי, חכם, ספורטיבי, יודע לחלוק, שאפתן ועוד – ולהתחיל להרגיש אותה. להפסיק להרגיש את הצדדים בילד אליהם אנחנו פחות מתחברים, ולהתחיל להרגיש את כל הצדדים הנהדרים אשר לא התייחסנו אליהם עד כה.

ומשם זה יבוא. מהרגש.

ילדים יודעים טוב מאוד כשאנחנו מזייפים. אם אנחנו אומרים "איך היה לך היום, מתוקה?" כשבפנים אנחנו ממש מפחדים מהתשובה, ובכלל לא חושבים שהיא מתוקה – היא יודעת את זה. אם אנחנו אומרים "לילה טוב, מתוק!" ומתכופפים לנשק אותו נשיקת לילה טוב, למרות שכל מה שבא לנו זה לסגור את האור ולא לראות אותו עד הבוקר – הוא יודע את זה.

רק כשנרגיש אחרת כלפי הילדים האלה, השונים מאיתנו, רק אז הבעות הפנים שלנו ישתנו מעצמן, כמו גם טון הדיבור שלנו. ורק אז, הילדים האלה שלנו, שפחות התחברנו אליהם באופן טבעי, יפסיקו להרגיש שהם מאכזבים אותנו 24/7 ויתחילו להרגיש אהובים, שייכים ו… רגילים.

המגירה הסודית

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התגברות

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

כשהילד מפחד, והאימא מפחדת לשחרר

ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:
WhatsApp Image 2018-01-14 at 20.25.34

WhatsApp Image 2018-01-14 at 19.22.10

 

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':
WhatsApp Image 2018-02-01 at 21.26.04
החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.

מי אשם? אבא או אימא?

מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים מול מטפל בקליניקה ו… מתחילים להאשים אחד את השנייה (או להפך)?
השבוע זה קרה לי פעמיים. שני זוגות שונים שישבו מולי, התחילו להאשים זה את זו וזו את זה.

אצל הזוג הראשון זה היה ממש out of the blue. הם נראו כל כך מאוחדים בדרך החינוכית שלהם לאורך כל 4 המפגשים הקודמים!
אצל הזוג השני זה כבר קצת פחות הפתיע אותי, כי השוני ביניהם היה באמת מאוד גדול.
ותכל'ס?
ממש אין לי בעיה עם זה. להוציא את כל מה שרובץ לך על הלב בחדר הטיפולים זה מתכון בטוח לצאת ממנו נקי יותר, וכשאתה נקי – אתה חושב ופועל מתוך מקום נקי. בקיצור, מבורך.

אבל מה נראה לכם?
שהילד שלכם לא רואה את מה שאני רואה?
שהוא לא רואה שאבא מאשים את אימא בכל פעם שהיא עושה משהו שנראה לו מוגזם?
– מה את קושרת לו נעליים?? בגללך הוא עוד לא יודע לקשור!
– מה את נותנת לו כל יום פיתה עם שוקולד לבי"ס? בגללך הוא יהיה בררן ושמן!
– למה את לא נותנת לו ללכת לבד לגן המשחקים? בגללך הוא פחדן!

ומה נראה לכם? שהילד לא רואה את אימא מאשימה את אבא?
– בשביל מה קנית לו את זה?? בגללך הוא מפונק!
– למה אתה מראה לו את המשחקים האלימים האלה? בגללך הוא יהיה אלים!
– שוב פעם אתה לוקח אותו לאימא שלך? בגללך הוא לא לומד איך להיות גבר!

תודו שיש לכם עוד דוגמאות למכביר, מהחיים הפרטיים שלכם… כי ככה זה זוגיות, ברור. יש סיבה ותוצאה, ותמיד יש את מי להאשים – הרי הוא/היא עומד/ת כאן ממש ליד!

האשמה

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/a-set-of-vector-cartoon-illustrations-the-patient-is-talking-with-a-psychotherapist_1265775.htm'>Designed by Freepik</a>

העניין הוא שההאשמות האלה אולי נכונות (ילד שיאכל כל יום פיתה עם שוקולד עשוי להיות בררן ושמן, ילד שלא משחררים אותו ללכת לבד עשוי להיות פחדן, ילד שכל פעם קונים לו משהו עשוי להיות מפונק וכן הלאה…), אבל הן לא פרודוקטיביות. הן לא מקדמות אותנו לשום מקום, אלא משאירות אותנו במעגל של האשמות ושל כעס, ואם זה לא מספיק – המעגל הזה חשוף, מול עיניו ואוזניו של הילד, וזה מה שהוא לומד. ככה הוא לומד לפעול.

לעומת זאת, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את "הדבר הזה", ולנסות לפעול על פיו.
אם אני שוחר בריאות ולא כ"כ מבסוט מהסנדביצ'ים שאשתי מכינה לילדים, אנסה אני להכין את הסנדביצ'ים לביה"ס פעמיים – שלוש בשבוע.
אם לא מוצאת חן בעיני העובדה שבעלי לוקח את הילדים לאימא שלו בכל פעם שהוא אתם, אנסה להציע להם אלטרנטיבה מגניבה יותר.
אם אשתי לא מסוגלת לשחרר את הילד לבד בגן המשחקים – אצא אני אתו לשם ואנהג לפי רצוני.
אם אשתי קושרת לילד את שרוכי הנעליים, אקדיש אחר צהריים שלם ללמד את הילד לקשור אותם בעצמו.
אם המשחקים של בעלי לא נראים לי הולמים את גיל הילד, אקח אותו למקום אחר בזמן בו בעלי משחק.
וכן הלאה.

הטחת האשמות בין בני זוג היא אולי טבעית, אבל היא מכניסה אווירה לא פשוטה לקשר הזוגי ולחיי המשפחה ולרוב – היא לא גורמת לדברים להיפסק. אם אנחנו באמת רוצים ללמד משהו, להעביר את מה שחשוב לנו להעביר, אנחנו יכולים רק לקחת אחריות על החלק שלנו בעניין, לייצר איזון בין מה שבן/ת הזוג  נותן לבין מה שאנחנו נותנים.
כך, גם הילד מרוויח – הוא לומד להכיר את שני ההורים במידה שווה, לומד להכיר חוויות שונות, דרכי התמודדות שונות וכדומה, וגם ההורים מרוויחים – במקום אווירה של כעס ואשמה, יש לנו אווירה פרודוקטיבית יותר, בה שני ההורים נושאים בנטל של מה שחשוב להם.

בהצלחה 🙂

והעיקר – לא לפחד כלל!

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.
שקופית1
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.