רצה המקרה, והגיעו אלי שתי אמהות שונות עם בעיה דומה; האחת סיפרה על בת 8 שפיתחה התנהגות אגרסיבית, בבית הספר ובבית – מתחצפת, "נוהמת" תשובות קצרות ואף מרביצה לאחיה, ואילו השנייה סיפרה על בת 4.5 שנושכת בגן הילדים ללא הרף, ולעתים מתנהגת באגרסיביות גם בבית.
המורה של בת ה-8 הייתה נואשת. הגננת של בת ה-4.5 אמרה להוריה כי היא מרימה ידיים.
וכך הגיעו אלי שתי אמהות מיואשות, שידעו שהן חייבות לגרום לבנותיהן לשנות את דרך ההתנהגות שלהן, אבל לא ידעו כיצד לעשות זאת.

מבדיקת ציוריה של בת ה-4.5 ומשיחות עם אמה, הבנתי שמדובר בילדה מאד מאד חכמה, שההתפתחות הקוגניטיבית שלה מהירה הרבה יותר מההתפתחות השפתית שלה, כלומר – היא חושבת הרבה יותר מאיך שהיא מדברת. זה מקור ראשון לתסכול רב הנובע מחרדה, מחוסר ההבנה מה קורה לה בעצם. בנוסף, במהלך השנה האחרונה אחיה התינוק גדל והפך לילד שובב שדורש הרבה תשומת לב מההורים, מה ש"יורד" ממכסת תשומת הלב שהיא הייתה מקבלת עד כה.
מבדיקת ציוריה של בת ה-8, עלו תסכולים אחרים שמקורם בחרדות ובפחדי נטישה. היא התגלתה כילדה עצמאית מאד, אך כמו אצל ילדים עצמאים רבים – העצמאות מלווה בחרדה, כאילו המשימה להחליט על חייה בעצמה, בעצם מפחידה אותה, וכמו שכולנו יודעים – כאשר אנחנו מפחדים, "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה".
מבלי להיכנס לנסיבות החיים של שתי הבנות, גם אצל זו וגם אצל זו התפתחה התנהגות אגרסיבית, שנעוצה, בעצם, בתסכול שמקורו בחרדה.

עכשיו… מה קורה לנו כשהילד שלנו מתנהג באגרסיביות? צועק? מקלל? מתחצף? מרביץ?
באופן טבעי, אנחנו נוטים להיפגע ולהסתגר, להתרחק ממנו, נפשית ופיזית.
ומה קורה כשאנחנו מתרחקים ממנו, נפשית ופיזית?
הילד מחזק את האמונה שלו שהוא "אדון לעצמו" ושאין מי שיגן עליו… לכן הוא מעצים את התוקפנות שלו (במקרים האלה – נשיכות אצל האחת, התחצפות ומרד אצל השנייה).

 <a href="http://www.freepik.com/free-vector/illustration-of-different-kind-of-relationships_1142120.htm">Designed by Freepik</a>

כבר לאחר הפגישה הראשונה, עם כל אחת לחוד, ביקשתי משתי האמהות לנסות ולהתקרב, פיזית, לילדתן: להעיר אותן בבוקר בליטופים ודגדוגים, להשכיב אותן לישון בחיבוק ונשיקה, למצוא סיטואציות במהלך היום בהן אפשר להגניב ליטוף על הראש, חיבוק קטן, ללכת יד ביד ועוד, בלי שום קשר להתנהגות של הילדה. גם אם הגננת דיווחה שזאת נשכה בגן, או האם הייתה עדה להתחצפות של האחרת רגע קודם.
המטרה של המגע הפיזי בין ההורה לילד, היא לשדר לילד שההורה לא מפחד מהתסכולים שלו ולא נוטש אותו בעת צרה. במילה אחרת – מדובר בהכלה. על ידי המגע הפיזי, מראה ההורה לילד שהוא מסוגל להכיל את כל הקשיים שלו… וראו זה פלא – כבר תוך יומיים-שלושה חל שיפור עצום בהתנהגותן של הבנות! בת ה-4.5 החלה להיענות בחיוב לחיבוקים ולהתכרבלויות עם אמה, וכמות הנשיכות ירדה באופן משמעותי, ואילו בת ה-8 הפכה, באופן מיידי, לשמחה וחיובית יותר, ואפילו אמרה לאמה ערב אחד: "אמא, אני אוהבת אותך!"

לפעמים אנחנו שוכחים לחבק את הילדים שלנו; הם גדלים, ונראה לנו שהם לא זקוקים לזה יותר, יש להם אחים קטנים שמספקים לנו את הצורך במגע, הם מדברים אלינו באופן גועלי עד שלא בא לנו לחבק אותם, אנחנו עסוקים וטרודים בהסעות, בהכנת אוכל, בסידור הבית ובכל מה שנראה לנו שחשוב יותר עבור הילד… אבל לא. המגע הזה חשוב, מגיל אפס, ועד בכלל.
גם אם בהתחלה אנחנו צריכים "לזייף" את המגע (fake it ’till you make it), והילד נרתע (כי זה מה שהוא רגיל לעשות), חשוב להמשיך ולנסות, להראות לו ש"הוא לא מפחיד אותנו". כעבור מספר פעמים הוא כבר יתמסר, והדבר יהפוך לטבע שני בבית.
בהצלחה 🙂