5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

מי מאיתנו לא חווה התקפי זעם של הילדים?

זה קורה בגיל שנתיים, שלוש וארבע, זה קורה בגיל חמש, שש ושבע, ויכול להמשיך גם ממש אל תוך גיל ההתבגרות.

התקפי הזעם של הילדים שלנו מתבטאים בתחילה ב"היזרקות" על הרצפה, בכי, צרחות, בעיטות ונשיכות, ועם הגיל יכולים להפוך למופע אלים יותר של נשיכות, זריקת חפצים, טריקת דלתות ו…כמובן זעקות שבר.
ברוב המקרים, כאשר אנחנו נתקלים במופע אימים שכזה, אנחנו מרגישים שהילד/ה שלנו הפך/ה בתוך רגע אחד למפלצת. רק לפני רגע הוא היה רגוע ומחויך, ובתוך דקה אחת הוא מחליף את עורו והופך לגוש של זעם מתפרץ.
ברוב המקרים, הילדים מרגישים בדיוק את אותו הדבר.
משהו בתוכם מתפרץ ללא שליטה, והוא זר להם בדיוק כמו שהוא זר לנו.

התקפי זעם, 5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

אז מה עושים?? לשלוח את הילד/ה לחדר? להעניש? להקים אותו/ה בכוח? להתעלם?

בכל אחת מהדרכים הנ"ל יש יתרונות וחסרונות, אולם הדרך המוצלחת ביותר, היא עבודה לפי 5 הכללים הבאים:

1. הכרה במצוקה  – קודם כל, להבין את הדבר הזה; עלינו להבין שה"דבר" הזה מתפרץ אצל הילד/ה בדרך כלל בלי שליטה שלו/ה או רצון להזיק או לפגוע בנו.

2. "התיידדות עם המפלצת" – אחרי שאנחנו מבינים שיש כאן ילד/ה במצוקה ולא ילד/ה שעושה לנו דווקא, יותר קל לנו להתקרב אליו/ה, לנסות לחבק, להרים, לאחוז חזק בזרועותינו ולהראות לילד/ה שאנחנו אתו/ה.
למרות שבדרך כלל מופע האימים הזה מפחיד ודוחה אותנו, ההבנה שהילד/ה במצוקה מחייבת אותנו להתקרב אליו/ה ולנסות להראות לו/ה שאנחנו כאן, פיזית, אתו/ה בתוך המופע המלחיץ הזה. הוא/היא לא לבד. אנחנו לא מפחדים מהמפלצת הזאת, שהיא חלק מהילד/ה שלנו, ואם אנחנו לא מפחדים – זה סימן טוב לילד/ה שלנו שגם הם לא צריכים לפחד ממנה.

3. אמרות מרגיעות – אם הצלחנו לחבק, להרים או לאחוז בילד/ה שלנו, הרי שהפה שלנו סמוך לאוזן שלהם, ולמרות שנראה לנו שהם לא קשובים בכלל – זה המקום לומר להם: "אני אתך עד שתירגע/י", או "אני כאן, אתך", או אפילו "בוא/י נלך לשטוף פנים ביחד".

כל אמירה כזאת, מעבירה לילד/ה את אותו המסר, שאנחנו לא מ פ ח ד י ם, לא ממנו/ה ולא מה"מפלצת" הזאת שיצאה ממנו/ה. במסר הזה אנחנו מהווים את הגב החזק שהילדים שלנו צריכים, את הידיעה שלא חשוב מה יהיה – ההורים שלהם יהיו תמיד שם, בעדם.

4. אם לא הצלחנו להתקרב – מה שקורה, בדרך כלל, בגילאים המבוגרים יותר, כשהילדים כבר באמת גדולים וחזקים פיזית, אפשר בהחלט לשלוח אותם לחדר או להיעלם בעצמנו מהמקום (אם אנחנו חוששים או אם אנחנו לא מסוגלים לסבול את השהות באותו החדר עם הילד/ה).

אבל (וזה אבל גדול!), מיד בתום האירוע, מבלי שהיות, עלינו להתקרב אל הילד/ה ולומר את משהו שיעביר את המסר שאנחנו לא מפחדים… "רוצה לספר לי על מה אתה כל כך עצבני?", "קרה משהו מיוחד היום בבית הספר?", "אני יודעת שאת רוצה שנקנה לך הוברבורד, וזה ממש מבאס שאנחנו לא מרשים לך… אבל אני בסלון, אם את רוצה לבוא ולחשוב ביחד מה כן אפשר לקנות לך." וכן הלאה.
לא לתת לאירוע להישכח, לא לעבור הלאה. אם נעבור הלאה – הילדים יבינו שאנחנו לא עומדים מאחוריהם גם כשהם במצוקה, ואולי בפעם הבאה שיהיו במצוקה הם יפנו לאפיקים אחרים, הרבה פחות סימפטיים.

5. מעקב לאורך זמן – אם אנחנו פועלים לפי הכללים האלה, אנחנו צריכים לראות לאורך זמן ירידה בתדירות ובעצמה של התקפי הזעם.
המשוואה פשוטה:
ככל שהילד/ה מרגיש/ה יותר אהוב, מקובל ושייך – כך פוחתת אצלו רמת החרדה והלחץ, מה שמשפיע באופן ישיר על רמת החוסן הרגשי שלו ועל עצמת התגובה.
אם אין שיפור בתדירות ובעצמה של ההתקפים – כנראה שאנחנו עושים משהו לא נכון, לא מדויק, מזויף או חריג לגמרי ממערכת היחסים שלנו עם הילד/ה (ופה, אתם לגמרי מוזמנים להתייעץ אתי).

בהצלחה ובברכת אווירה טובה בכל בית 🙂

עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *