3 מיתוסים נפוצים על הורות שהגיע הזמן לנפץ!

כולנו, אתם, אני וכל הורה באשר הוא – רוצים להיות הורים הכי טובים לילדים שלנו.
אנחנו קוראים, מתייעצים, מקשיבים לעצות, מקבלים השראה ועושים הרבה מאוד דברים במהלך חיינו כדי להפוך את ההורות שלנו למיטיבה יותר. אם נודה על האמת, רובנו מתאמצים בהורות שלנו.

במהלך השנים בהן אני מדריכה הורים, שמתי לב שיש 3 מיתוסים רציניים שרוב ההורים פועלים לפיהם,
למרות שהם לא תמיד מתאימים לרצונותיהם ולחיי היום-יום שלהם.
עבור אותם הורים, אני חולקת את התפיסה שלי לפיה 3 המיתוסים הגדולים האלה הם פשוט מיתוסים. לא מתאימים לכל אחד ולא מחויבי-מציאות.

המיתוס הראשון:
חייבים לייצר "זמן איכות" עם הילד.
אני רואה הורים ש"קובעים דייט" עם הילדה בבית קפה או עם הילד בפיצה השכונתית, קונים כרטיסים יקרים למופעים כדי ללכת רק עם הילד, מזמינים בייביסיטר שתעסיק את שאר האחים כדי שיוכלו להיות 1:1 עם הילד ועוד שלל דוגמאות.
והרי החדשות: זמן איכות עם הילד הוא זמן שבו אנחנו קשובים ופנויים לילד. זה לא חייב להיות מעל מגש פיצה-ג'ימבורי-מילקשייק-הוצאה כספית אחרת. זמן איכות זה גם הזמן שבו אנחנו מקפיצים את הילד לחוג, יושבים לידו כשהוא מתקלח, מקפלים כביסה כשהוא משחק על השטיח למרגלותינו… או בקיצור, כל זמן שאנחנו פנויים להקשיב לו באמת ולתת לו תחושה שהוא חשוב לנו. זמן איכות זה החיים עצמם. הנוכחות של הילדים וההורים ביחד. לא חייבים להכניס את זה ללו"ז, אלא רק לפנות לזה מקום בלב, ולזכור שתוך כדי היום-יום צריך לפנות קצת מקום עבורם.

זמן איכות משפחתי

המיתוס השני:
צריך לנצל את "הזמן הפנוי"
בדרך כלל, הורים לילדים בגיל גן ויסודי, מתעקשים לשחק עם הילדים משחקים חינוכיים, כאלה שכוללים אותיות, מספרים, מילים באנגלית וכיו"ב.
אני רוצה להזכיר לכם, ברשותכם, שהילדים שלנו כבר נמצאים במסגרת חינוכית, ויש מי שאמון על הנחלת הידע הזה (מורים וצוותי הגן, מן הסתם), כך שכאשר הילדים חוזרים הביתה – זה בדרך כלל הדבר האחרון שמעניין אותם.
רוב הילדים ישבו כל היום ליד שולחן ושיחקו במשחקים עם חוקים מוגדרים. בשעות אחר הצהריים כל מה שהם רוצים זה לפרוק את העול, לקפוץ, לרוץ, לצעוק, לשיר ולעשות מה שהם יודעים הכי טוב: להיות ילדים.
לנו זה לא תמיד נוח כי זה מרעיש, מלכלך, מטריד וכן הלאה, ורובנו מעדיפים שהילדים יהיו שקטים, אבל לא במסכים… כלומר – ישחקו במשחק קופסה או יעשו יצירה.
תארו לכם שאתם, למשל, עורכי דין. איך תרגישו אם גם כשתגיעו הביתה ידחפו לכם ליד פסקי דין לעבור עליהם?
זה בדיוק מה שקורה לילדים שלמדו כל היום חוקים, אותיות ומספרים, ומתבקשים גם בבית לעסוק בעוד מאותו הדבר.
אם הם מבקשים ויוזמים – אחלה! אבל אם לא, הניחו להם להשתולל, הכינו לכם כוס קפה ותיהנו מלראות אותם נהנים.

המיתוס השלישי:
אנחנו יודעים איך הילדים שלנו מרגישים
ובכן, קבלו ספויילר: אנחנו לא.
כשהחברה של הבת שלך אומרת לה שהיא מגעילה והיא לא רוצה לשחק איתה, את נעלבת נורא, העלבון הזה נצרב בך ולעולם לא תשכחי אותו. לעומתך, הבת שלך תיעלב מזה לרגע, אבל רוב הסיכויים שכבר למחרת היא תחזור להיות חברה של אותה ילדה.
כשהחבר של הבן שלך לא מוכן לחלוק איתו משחק, אתה כבר מסמן לעצמך שלא כדאי לבן שלך לבקר שוב אצל אותו חבר, אבל תתפלא. רוב הסיכויים שהבן שלך יבקש ללכת אליו שוב. ושוב.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל מקומן להמחיש לכם כי נקודת המבט של הילדים שלנו היא נקודת מבט ילדית. היא לא נקודת מבט בוגרת כמו שלנו שמבוססת על ניסיון חיים ארוך הרבה יותר.
בנוסף, חשוב לזכור שבכל מעשה של הילדים שלנו טמון איזה שהוא רווח עבורם, רווח אותו אנחנו לא רואים. אולי הילדה שלתפיסתך מתעמרת בבת שלך היא ילדה פחות מקובלת, ועל ידה הבת שלך מרגישה טוב יותר עם עצמה? אולי הילדה המתעמרת היא מלכת הכיתה ולבת שלך נוח לחסות בצלה?
אולי אותו ילד שלא משתף במשחק הוא ילד שבהפסקות בבית הספר תמיד בוחר בבן שלך להיות בקבוצה שלו בכדורגל? אולי אותו ילד הוא חבר טוב של מלך הכיתה, ודרכו הבן שלך מגיע למעמד אליו לא היה מגיע בלעדיו?
אלה הן רק דוגמאות, שוב, אבל חשבו על כך שהסיפור הרבה יותר רחב ממה שאתם רואים, ולכן – אל תסתמכו על התחושות שלכם. אם אתם באמת רוצים לדעת איך הילדים שלכם מרגישים ולמה הם פועלים כמו שהם פועלים, פשוט נסו לדבר אתם על כך.

בהצלחה 🙂