"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.