הסיפור על האבא שלא דיבר עם הבן שלו עד ש…

יום אחד התקשרה אליי אמא נסערת, וסיפרה לי שבעלה ובנם הבכור בן ה-10 רבים כל הזמן, אולם המריבה האחרונה הייתה מאוד קשה, ומאז האב לא מדבר עם הבן. כבר שבוע שלם.
האב לא היה מעוניין בהדרכת הורים, ולא חשב שמשהו אצלו לא בסדר, אבל לאחר מאמצי שכנוע רבים מצד האם – הצלחנו לגייס אותו למפגש ייעוץ אחד בלבד.

בתחילת המפגש, סיפר לי האב שבן ה-10 "מתבגר לא יפה". הוא מזלזל בלימודים, לא מכין שיעורים, משקר בנוגע לשיעורים ומבחנים, מתחצף ועונה לא יפה כששואלים אותו משהו וכן הלאה. רק לחברים שלו הוא מתנהג כמו שצריך, התלונן האב.
כאן נכנסה האם לשיחה וסיפרה איך בכל פעם שהבן אומר משהו לא יפה – האב מיד מתחיל לצעוק ולכעוס עליו, קורא לו בשמות, מאיים, מעניש וכן הלאה. "…במקום להרגיע את המצב, הוא בעצמו הופך את זה למריבה ענקית."
האב הסביר לי שאין בכוונתו לשתוק לילד שמדבר אליו כך בזלזול. הוא סיפר שמעולם לא דיבר כך להוריו והוא לא חושב שילדים צריכים לדבר ככה להורים שלהם, בלי קשר למה ההורים עושים או אומרים.

שמעתי את הסיפור של שני ההורים – האב שמנסה לחנך את בנו לערכים בהם הוא מאמין, והאם שמעדיפה לרכך את האווירה בבית ונפגעת עד עמקי נשמתה בכל פעם שהם רבים.
המריבה האחרונה, זאת שגרמה לנתק ביניהם, התפתחה מתוך סירובו של הבן לשים את התיק, המעיל והנעליים במקום לאחר שחזר מבית הספר. אמו של הנער הזדרזה לסדר את הדברים במקומם, אך האב עצר אותה בגסות והורה לילד לסדר אותם בעצמו או שלא יקבל את זמן המסך שלו באותו שבוע.
הבן רק משך בכתפיו והלך לחדרו בזלזול מופגן.
מאז, כבר חמישה ימים, השניים לא מדברים והילד לא נוגע במסכים בבית.
"זאת אווירה זוועתית," תיארה האם את המצב, "כולם הולכים על ביצים ומחכים לראות מי יישבר קודם. אני לא יכולה יותר!"

קצרה היריעה מלתת את כל הדרכת ההורים הקיימת למצב שכזה, שהוא עמוק וגדול יותר מהמריבה הפעוטה הזאת, אולם עבור כל מי שלא מדבר עם ילדיו מסיבה כזו או אחרת, אנסה להביא כאן מספר נקודות למחשבה:

1. אנחנו לא יכולים "להתפטר" מעבודת ההורות. זה תפקיד שלקחנו על עצמנו לכל החיים (וכן, לא לדבר עם הילד במשך ימים זאת התפטרות. הורות היא לא רק אוכל על השולחן ומיטה לישון בה).
2. ככל שהילדים גדלים יותר – כך הם מפתחים חשיבה ורצון עצמאיים, יש להם הרבה תחומי עניין והקטע של לרצות את ההורים כבר פחות מפעיל אותם. (וזה טוב. אנחנו רוצים שהם יתפתחו לאנשים שלא עושים כל מה שאומרים להם, נכון?)
3. גיל 10 זה בדיוק הגיל בו הילדים מתחילים להתנתק מההורים ולעבור לגזרת החברים, ולכן – כמעט כל דבר יותר חשוב ממה שההורים אומרים… אז צריך לבחור בדיוק מה חשוב לנו, ולהקפיד עליו, אבל לא להילחם בילד על כל דבר, מצאת החמה עד צאת הנשמה.
4. אי אפשר להשיג שיתוף פעולה על ידי צעקות, איומים, הפחדות וכו'. אפשר בהחלט להשיג שיתוף פעולה אם יושבים עם הילד ואומרים לו – "תשמע, חשוב לי מאוד הסדר בבית. אני מבקש שתכבד את הבקשה הזאת, כי אחרת אני פשוט לא מסוגל."
5. בכל מאבק כוח עם הילד – ההורה הוא הראשון שירד מהעץ. הורה וילד הם לא שווי-כוחות, ולא מודדים למי יש יותר גדול. הילד מסתכל על המאבק הזה באופן ילדי, של הכאן והעכשיו, ועל ההורה מוטלת החובה להסתכל על המאבק במישור הרחב והארוך-טווח.

בשיחה שקיימתי לאחר מספר ימים עם האם, היא סיפרה שהאב חזר לדבר עם הבן, ושנראה לה שהשינוי בדרך, לאט אבל בטוח…

אם לסכם את המצב בשני משפטים – אין לנו את הפריבילגיה "לשבור את הכלים" עם הילדים שלנו. אם אנחנו רוצים להשיג משהו והוא לא עובד בדרך אותה אנחנו מכירים, מוטלת עלינו החובה לנסות דרך חדשה (ובדרך כלל, זאת דרך השיתוף והדיבור נטול הכעס) וזכרו שרק אהבה מביאה אהבה!

בהצלחה!