אם עוד לא מצאתם אחד כזה – זה הזמן למצוא את סימן הקריאה הפנימי שלכם!

א' ו-א', זוג הורים משקיענים ונפלאים, הגיעו אלי להדרכת הורים בעקבות קשיים עם בתם האמצעית, אשר "עשתה להם בית ספר" והפסיקה ללכת לבית הספר. הילדה, תלמידת כיתה ה', פשוט החליטה בוקר אחד שבית הספר לא מתאים לה, וסירבה לצאת מהבית.
הוריה ידעו שאכן קשה לה בלימודים, שיש לה פער רציני בחלק מהמקצועות ושהיא רגישה מאוד, ולכן נמנעו מלהילחם איתה בבוקר. הם יצאו לעבודה, היא נשארה בבית והופ – העניין הזה הפך להרגל. לשגרה.
במשך מספר שבועות הילדה סירבה ללכת לבית הספר, וההורים סירבו להעמיד לה עובדה, כדי לא לפגוע בשגרת העבודה שלהם ובשגרת היציאה מהבית של ילדיהם הנוספים.
עוד בטרם הגעתם להדרכה, הם החלו לשקול מספר אופציות – ממעבר בית ספר, דרך מעבר לחינוך ביתי ועד לטיפול פסיכיאטרי.
בתוך כל הכאוס הזה, הם הגיעו להדרכה כדי להתייעץ בעניין.

לאחר ההיכרות בינינו, הבנתי שלילדה יש כוח בל יתואר על הוריה. כל דבר שהיא רוצה, היא משיגה. לא מיד, אלא במעין מלחמת התשה מתמשכת – בסוף היא מצליחה "לסחוט" את ההורים ולהשיג את שלה.
חוות הדעת הפסיכיאטרית שלה לא הצביעה על קושי מובהק, פרט לחשש מפני הלימודים, אשר נוצר לאחרונה בעקבות הפערים הלימודיים שצברה.
בשיחה עם המורה שלה, הבנתי שלילדה אין שום קושי חברתי בכיתה; היא ילדה אהובה ואהודה, והקושי הלימודי שלה מתבטא רק בחלק מהמקצועות, בעיקר כאלה שדורשים תרגול רב. במקצועות בהם הקשבה בכיתה הספיקה לה – הילדה הגיעה להישגים יפים ולאהדת המורים.

לאחר שלילת בעיות מהותיות (לימודיות, אורגניות והתנהגותיות), נראה היה שהדבר היחיד שחסר לילדתם של א' ו-א' זה סימן קריאה בדבריהם של הוריה.
לאם היו זיכרונות לא נעימים משנותיה שלה בבית הספר, והיה לה קשה לחשוב על הסבל שבתה עוברת. לאב (העובד רחוק מן הבית) לא היה זמן להתעכב ולהתעקש. כך, נוצר מצב שבכל בוקר שניהם לא היו נחרצים לגבי ההליכה לבית הספר.

אז מה עושים??

עיקר העבודה שלנו בהדרכה הייתה חיזוק הנחישות של ההורים. ילדים צריכים ללכת לבית ספר. נקודה. ההבנה שלהם כי לילדה, יותר משקשה לה ללכת לבית הספר – קל לה להיכנס לפרצה שנפערה אצלם, עשתה את ההבדל.
א' ו-א' עמדו מולה בשעות הערב והסבירו לה שמהיום נגמר הסיפור, והיא הולכת לבית הספר. פשוט כך.
למחרת בבוקר היא ניסתה לקטר ולומר את כל מה שהייתה רגילה לומר, אולם ההורים לא ויתרו וליוו אותה אל תחנת ההסעה.
בבוקר הבא, היא אפילו לא קיטרה.
ברגע שהילדה ראתה כי הוריה נחושים והפרצה נסגרה – היא הפסיקה לנסות להיכנס אליה.

אז הילדה הולכת לבית הספר על בסיס קבוע. לפעמים מעט מקטרת (כמו כל ילד), אולם מוכנה בזמן והולכת.
כעת הגיע הזמן לשלוח אותה להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפערים הלימודיים שצברה.
א' ו-א' חששו מתגובתה ומכך שלא תסכים ללכת. ביקשתי מהם לדבר עם המחנכת שלה ולבקש ממנה לבשר לילדה שעליה ללכת להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפער, וכך היה.
המחנכת דיברה איתה בשעות הלימודים, ולאחר שחזרה הביתה – סיפרה לה אמה כי קבעה לה שיעור ביום זה וזה ובשעה זאת וזאת. היא פשוט הודיעה לה. בלי לשים סימן שאלה בסוף המשפט, בלי לשתף אותה בחיפושים אחר מורה מתאימה, בלי לפתוח לה פתח להתנגד. הילדה קיטרה מעט, כמובן, אולם הלכה עם אמה לשיעור הראשון ומאז ממשיכה ללכת, לבד, פעמיים בשבוע, להוראה מתקנת.

כעת, מהמשבר הגדול בו הייתה נתונה הילדה ובו היו נתונים ההורים – לא נשאר כמעט דבר.
ברגע בו א' ו-א' החליטו כי הם יודעים מה צריך לעשות וכי יש להם מעין סימן קריאה פנימי – הילדה חשה בכך וחדלה להתנגד.
למה זה קורה?
כי ילדים, עם כמה שהם חכמים, ורבלים, עצמאים ומה לא… הם עדיין ילדים. הם זקוקים לנו שנדע מה כן ומה לא, שנדע לנווט את ספינת החיים. הם זקוקים להורים חזקים.
תארו לכם שאתם עולים על מטוס והקברניט מתחיל למלמל במערכת הכריזה… שואל שאלות בקול רם, תוהה, מגמגם בנוגע לפרטי הטיסה… האם הייתם חשים בטוחים במהלך הטיסה? או שהייתם מתרעמים ורוצים לרדת מהמטוס?
זה בדיוק הסיפור.
כשהילדים שלנו מתחילים את חייהם, הם רוצים לדעת שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, שאפשר לבטוח בנו. אז נכון שצריך להקשיב להם, להתחשב בדעתם, לסייע להם למצוא פתרונות לקשיים שהם חווים, אבל עד גבול מסוים.

ההורות שלנו היום מאוד מבלבלת, זה נכון, אבל דברים גדולים וגורליים הם עדיין בידיים שלנו, וטוב שכך.
זכרו את סימן הקריאה הפנימי, אמצו אותו ואל תתנו לו להיעלם.
בהצלחה!