"את כל הזמן אומרת לי לא להתערב, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה לי אימא מקסימה אחת, שעברה אצלי הדרכת הורים בעבר ואף השתתפה בקבוצת אמהות שהנחיתי. "…אני מקשיבה לך ומיישמת הכל, אבל כשהם רבים והגדול כל הזמן מציק לקטן, אני חייבת להתערב!"

אז זהו, שאת לא.

סליחה על ההשוואה, אבל בואו ניקח לשם המחשה את עולמם של הכלבים (אני מאוד אוהבת כלבים. לא לכעוס :)) –
כאשר שני כלבים מטיילים עם הבעלים שלהם, קשורים ברצועה, ברוב המקרים הם ינהמו זה על זה, יחרחרו מלחמה או ישיבו מלחמה, ללא כל קשר לגודל שלהם או לעצמה שלהם.
הרצועה והבעלים מספקים להם תחושת כוח מדומה.
לעומת זאת,
כאשר שני כלבים חופשיים, ללא רצועה, נפגשים זה עם זה, הם ירחרחו זה את זה בחשדנות, ואז נראה את אחד מהם שוכב על האדמה, מתרפס, ואת השני עומד כמנצח מעליו.
הם מקבעים לעצמם מעמדות.

(התמונה באדיבות: Designed by Freepik)

עכשיו בואו נחזור לילדים.

כאשר אנחנו מתערבים במריבה של הילדים, אנחנו (אם נרצה או לא נרצה), נוקטים עמדה, מצדדים באחד מהם. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו מעניקים להם את הרצועה, את הכוח המדומה.

אם ניזכר לרגע במעשינו פה… נזכור שהמטרה שלנו היא לחנך את הילדים, כלומר – להכשיר אותם להיות אנשים בוגרים. אנחנו רוצים שהם ידעו להשתמש במה שיש להם, למנף את התכונות ואת תנאי החיים שלהם.
אם הקטן סובל באופן תדיר מהצקות של הגדול – עליו ללמוד כיצד להימלט מהן, כיצד לשחד את אחיו שיפסיק להציק לו, כיצד להתחנף אליו, או כל דבר אחר שהוא מסוגל לעשות.
אם הגדולה סובלת מהצקות של הקטנה – עליה ללמוד להשתמש באופי וביכולות שלה כדי לעמוד אל מול אחותה; להסתגר בחדר, לאיים עליה, לקחת לה דברים…
כן, כן. ממש ככה.
כל אחד מהילדים בבית צריך ללמוד "לשרוד" בעולם, באמצעות מה שיש לו.
גם אם נראה לכם שהקטן כל הזמן סובל מהגדולה, או הגדול כל הזמן מציק לקטן, אלה הם מעמדות שהם מקבעים ביניהם, ואל לנו להתערב בהם.

אם נחזור לעולמם של הכלבים, נגלה כי לאחר תקופה בה נשמרו המעמדות ובמשך זמן מה המתרפס היה מתרפס והחזק היה חזק – המתרפס מתחיל קצת פחות לשכב על הארץ והחזק מתחיל לוותר לו, ובהמשך מתקיימת ביניהם מערכת יחסים של כבוד.
אם אנחנו, הבעלים, מפריעים להם בתהליך הזה, כל אחד מהכלבים יחוש חזק יותר ממה שהוא, והדרך למלחמת עולם ביניהם תהיה קצרה.

בחזרה אל הילדים – אם ניתן להם לקבע את המעמדות ביניהם בעצמם, כל אחד מהם ילמד לכבד את "השיגעונות" של השני, את החכמה, את החוזק, את חוש ההומור, את העדינות או כל תכונה אחרת בה הוא משתמש. ומתוך הכבוד הזה, יפחתו ההצקות והמריבות.

אז מתי מתערבים בכל זאת??

הרבה פעמים אני שומעת הורים שאומרים שהם מתערבים "רק כשיש דם"… זאת גם אופציה 🙂 אבל בגדול, עלינו להתערב באמת כשהריב גולש לאלימות או חוצה את הכללים הברורים שהגדרנו בבית (קללות, שבירת חפצים, עלייה עם נעליים על הספה או כל דבר אחר שאסור אצלנו בבית).
אבל גם כשאנחנו מתערבים – אנחנו לא באמת מתערבים, אלא רק מפרידים. "אתה לפה ואתה לפה." בלי להיכנס למהות המריבה, מי לקח למי ומי עשה מה למי. אנחנו לא שופטים ולא מעוניינים לתת כוח מדומה לאף אחד מן הצדדים.
זה אמנם מצריך מאיתנו לנשום עמוק, לצאת אל הגינה / המרפסת, לקטר על הרעש… אבל זה בהחלט עדיף על להתערב להם במריבה ולגרום לכך שהילדים יצטרכו אתכם בכל פעם שיידלק ביניהם הניצוץ.

נסו את זה בבית.
הב הב 🙂

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:
ילדים לא מסתדרים בשלשות…